העד המרכזי

ישבתי על ספסל העץ מול דוכן העץ הגדול, לידו הייתה דלת, סגורה. "כבוד השופטת נורה טיילור באה, כולם לעמוד!" וכולנו עמדנו. השופטת נכנסה מתוך הדלת הסגורה. "תודה, אפשר לשבת" וכולנו ישבנו. מלפני אימא ואבא ישבו עם העו"ד שלהם במקום שמיועד לתובעים, הרוצח ועורך הדין שלו ישבו במקום שמיועד לנתבעים." בואו נתחיל, עורכי דין, גשו אלי" השופטת קראה והם ניגשו.לרגע היה שקט של כמה דקות, בין כל הימים מלאי האי-שקט היה נחמד לדעת שהשקט עוד קיים.
"הנתבע,בבקשה גש לדוכן העדים" העו"ד שלנו חזר למקומו והעו"ד של הרוצח קרא לו. הרוצח קם ממקומו והתיישב היכן שהוראו לו לשבת. "תגיד בבקשה את השם שלך ואת הקשר שלך לתיק" קרא העו"ד בקול רם. "לא צריך" אמר הרוצח. "סליחה?" השופטת התערבה. הרוצח התקרב למיקרופון ואמר. "לא צריך, כולנו יודעים מי אני ומה אני עושה כאן" עורך הדין שלו נראה לחוץ. "תגיד בשביל הפרוטוקול, מה השם שלך ומה הקשר לתיק" אמר העו"ד כעוס. "בסדר" הרוצח נראה כנוע. "אני הוא" הוא החל לומר ואז עיניו נפגשו בעיני והוא נעצר. "חשבתי שכבר הרגתי אותך" הוא אמר וחשף חיוך שטני. באותו רגע הרגשתי כאילו כל העולם התמוטט עלי, כל הפנים הופנו אלי וכולם החלו להתלחש,שמעתי את המצלמות, מצלמות את התגובה שלי. הכל לשנייה היטשטש, פלאשים, אחרי שהפלאש נעלם וחזרתי לראות כמו קודם, גיליתי שאימא שלי ברחה מהאולם ואבא שלי שהיה עדיין המום, לא יכל לדבר, או לזוז, מהמקום שלי ראיתי אותו, גבו רעד.
קמתי והתחלתי ללכת, רציתי לברוח, לעשות חור בדף שנקרא "הסיפור של החיים שלי" ולברוח. אבל לא יכולתי, התקרבתי לאזור שהוקצה לתובעים. "חמודה, בבקשה שבי" עברתי את אבא "אל תעשי את זה!" הגעתי עד אליו. "שמישהו יקח את הילדה!" הסתכלתי לו בעיניים,לא היה בי פחד או חרטה, המבט שלו צמרר אותי, "ילדה, תרדי מדוכן העדים בבקשה" והבאתי לו סטירה.