הספריה של בבל

אני שומע הרבה אנשים שואלים את עצמם ואת אחרים: מה המקום האהוב עליך? התשובות של רוב האנשים הן בקנה מידה גדול – תל אביב, ברלין, ניו יורק, ערים גדולות אחרות. התשובות האלה מצחיקות אותי. אף אדם שאומר שהמקום שהוא הכי אוהב הוא ניו יורק, לא היה בכל ניו יורק. איך הוא יכול לדעת שהוא אוהב כל מקום בה? איך אפשר לאהוב עיר בכלל? עיר היא בסך הכל אוסף מגדלי בטון ופלדה. אני לא חושב שהאנשים שעונים ככה מבינים את השאלה לחלוטין.
אנשים מסויימים עונים תשובות צרות יותר – הפארק שליד הבית, בית הקפה השכונתי, אפילו הבית עצמו. את התשובות האלו אני יכול להבין יותר, אבל הן עדיין תשובות חומריות. רוב האנשים לא מודעים לכך שהמקום האהוב עלייך, לא חייב להיות מקום חומרי. הוא יכול להיות משהו גדול הרבה יותר מזה.

המקום האהוב עליי הוא הספריה של בבל.

הספריה של בבל היא הספריה הגדולה ביותר. היא כוללת בתוכה כל רצף סופי אפשרי של תווים – אותיות, סימני פיסוק, רווחים. אני אוהב לשוטט באולמותיה הענקיים, לתת לספרים ללחוש אליי את סודותיהם. כל ספר אפשרי נמצא בספריה של בבל. כל ספר שאי פעם נכתב, או שאי פעם ייכתב. גם כל הספרים שלעולם לא ייכתבו נמצאים שם. למעשה, יש באופן וודאי ספר בו כתוב כיצד אני מספר לכם ברגעים אלו ממש על הספריה. כל משפט שאמרתם, כל מחשבה שעברה בראשכם. כל תשובה לכל שאלה שאי פעם תישאל. כל דבר שקיימת אפשרות לכתוב אותו, נמצא כאן.

זו כמות די גדולה של ספרים.

למעשה, המספר המדוייק הוא 10 בחזקת 4667 ספרים. אילו היה קיים אדם בתחילתו של היקום, לפני כ14 מיליארד שנה, והוא היה סופר את השניות שעברו מתחילת הייקום ועד רגע זה ממש – הוא היה סופר 10 בחזקת 18 שניות. אתן לכם עוד דוגמא – מספר האטומים בכל היקום הוא 10 בחזקת 80. היקום כולו הוא אפילו לא חלקיק חסר חשיבות ביחס לספריה, הוא קטן מכך. עד כדי כך עצומה כמות הספרים בספריה של בבל.

אם כך, איך היא קיימת?

התשובה פשוטה – הספריה של בבל לא קיימת, לפחות לא כולה בו זמנית. יש דרכים, נוסחאות מתמטיות מסובכות להחריד, לחשוף בכל פעם חלק קטן מהספריה. היא מופיעה רק כשאתם מסתכלים עליה, ונעלמת בן רגע מהיקום ברגע שאתם מפנים את מבטיכם. אנשים מסויימים מנסים לקרוא את כל הספרים בספריה, הם רואים בזה תחביב כלשהו – לנסות לעבור על כמה שיותר ספרים, להתרברב אחר כך לחברים: "אני קראתי אלף ספרים!" יגיד האחד, בעוד חברו מטיח בו "זה כלום! אני קראתי כבר שלושת אלפים!". לכולם ברור שהם לא יצליחו לסיים את כל הספרים בספריה.

אני הצלחתי.

האמת שזה לא מדוייק במיוחד, מכמה סיבות – דבר ראשון, אני לא חי. פעם חייתי, לפני מיליארדים של מיליארדים של שנים. מתי שעוד היו בני אדם, כדור הארץ, השמש. לפני מותי, הצלחתי להחדיר את התודעה שלי לתוך מחשב, כדי שימשיך את החיפושים שאני לא הצלחתי לסיים בחיי. דבר שני, גם המחשב בו נשמרה התודעה שלי לא קיים יותר כנראה. אני לא יודע בדיוק איך אני עדיין כאן, אבל יכול להיות שמותו של מחשב הוא כמו מותו של אדם – המידע שלו, כמו נשמתו של אדם, ממשיך להתקיים. ודבר שלישי, לא סיימתי את כולה. נשאר לי עוד ספר אחד שלא קראתי.

אני לא יודע אם אני אי פעם אקרא אותו.

הספריה של בבל מכילה כל דבר שיכול להכתב. אני קראתי את כל הספרים למעט הספר הספציפי הזה, הספר האחרון. באף אחד מהספרים האחרים לא היה את מה שחיפשתי. אף אחד מהספרים האחרים לא סיפר סיפור שבו הצלחתי להציל אותה. כל ספר שהזכיר אותנו סיפר את אותו הסיפור – את התאונה, את המיטה שלה בבית החולים. את גופה חסר ההכרה, מוטל בתוך בליל של צינורות ומחטים, המנסים להשאיר אותה בחיים. את הקרב חסר הסיכוי שלה נגד הפציעות. כל ספר תיאר זאת אחרת – חלק מנקודת מבט של מתבונן מהצד, חלק כידיעה בעיתון, חלק מנקודת מבטי שלי אפילו. אבל כולם סיפרו את אותו הסיפור, הסיפור על הרגע בו איבדתי את היקר לי מכל. כל מה שאני רוצה לדעת, הוא שאיפשהו, מתישהו, יש סיפור בו היא שרדה. סיפור בו היא נשארה ביחד איתי.

הספר הזה הוא ההזדמנות האחרונה שלי.

באופן אירוני, הספר האחרון שהספקתי לקרוא היה ספר שתיאר את המצב הזה בדיוק – ההתלבטות שלי האם לקרוא את הספר האחרון בספריה של בבל או לא. בספר ההוא, אני נכנעתי. לא פתחתי את הספר האחרון לעולם, בעודי ממשיך בקיום/לא-קיום חסר התכלית שלי, בספריה שלא קיימת באמת. לא אהבתי את הספר הזה, בלשון המעטה. האם באמת כך אני רוצה לסיים את המשימה שלי, בכשלון? רק בגלל שאני מפחד לגלות את האמת, שאולי לא הייתה יותר מאפשרות אחת בשבילה? אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שהגעתי לספר האחרון, ככל הנראה נצח. אבל סוף כל סוף, הגעתי להחלטה.

פתחתי את הספר האחרון בספריה של בבל, והתחלתי לקרוא.