הסיפור על האסלה רדופת הרוחות

התעוררתי משנתי באמצע הלילה. דלת חדרי הייתה פתוחה, מבעד לה הגיח אור קלוש שהגיע מקצה המסדרון שמחוץ לחדרי. התהפכתי במיטה ומשכתי את השמיכה כך שתכסה את ראשי בנסיון לחזור וליהרדם, אך האור הטריד אותי. החלטתי לקום ולטפל בעניין. נעמדתי בלאות והחלקתי את רגלי אל תוך נעלי הבית שעל יד מיטתי, יצאתי מחדרי ופסעתי אל עבר קצהו הרחוק של המסדרון, ממנו הגיע האור המטריד.
מתברר שהאור הגיע מתוך השירותים, למרות שעד כמה שזכור לי, השארתי את האור שם כבוי. איך האור שם היה דלוק, זה לגמרי לא עניין אותי באותו הרגע, כל מה שחשבתי עליו היה לחזור לישון, אז הנחתי שאני זה שהדליק אותו ושכנראה שכחתי מכך ופניתי לכבותו ולשכוח מכל העניין, ובדיוק אז שמעתי את הגניחה המשונה מכיוון השירותים. משיהו בוודאי נמצא שם, הבנתי, אך מי זה יכול להיות? שלחתי את ידי אל עבר הידית של דלת השירותים בחשש ואז פתחתי אותה במהירות. צעקה נפלטה מפי, נסוגתי אחורה בחוסר אמונה. שם, בתוך חדר השירותים, ישב לו על האסלה לא אחר מסבי המנוח, מתאמץ להטיל את צרכיו, מתעלם לגמרי מהעובדה שבאותה העת היה מת כבר.
"מה אתה עושה כאן?! תסגור את הדלת! אני מנסה לחרבן, למען השם!" הוא צווח עליי, ואילו אני רק עמדתי שם, משותק מהפתעה.
"מה… מה…" גמגמתי, "מה אתה עושה כאן?" הצלחתי לסיים לבסוף.
"מה לכל הרוחות נראה לך שאני עושה כאן, בחור?" התרעם סבי, "באתי עם מסר מן העולם הבא!" ואז שיחרר נפיחה אדירה, "הנה לך המסר!" הוא צעק, "עכשיו תסגור את הדלת הארורה ותניח לי לנפשי!"
"אבל," התעקשתי, "אתה לא אמור להיות כאן. אתה נח בבית הקברות."
"החלטתי לצאת לטיול קצר!" הוא נבח קצרות, "מה, אסור לי לבקר את הנכד האהוב עליי?!" אמר במין סרקזם.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בהחלטיות.
"שתתן לי לסיים לחרבן כבר!" הוא ענה.
"לא! למה אתה כאן? לא יכול להיות שבאת רק כדי לשבת לי על האסלה."
"העיפו אותי מהעולם הבא – לא שילמתי שכירות, אז חזרתי לכאן, לרדוף את האסלה שלך."
"מה, גם בעולם הבא צריך לשלם שכירות?" התפלאתי.
"כן." ענה סבי בפשטות.