הסיפור עם הפסיכולוג

בכל ימי כפסיכולוג, לא ראיתי דבר כזה. חרדות, דאגות, תסכול, דיכאון, אבל עדיין, היא כל כך יפה.
היא עדינה כזו. די שקטה. אבל בפגישות השבועיות, רועשת, צוחקת, לפעמים עוצרת לחמש דקות, כדי לנשום קצת בין הברות ואולי להפסיק את ההתקף שלה. אי אפשר לדעת, זה נראה אותו דבר.

אשתי כבר מזמן לא שואלת על המטופלים שלי. איבדה עניין. פעם, היא הייתה שופטת אותי ומטיפה לי מוסר על כל דבר שעשיתי או חשבתי. מצד אחד, שנאתי את זה. לא ממש רציתי לדעת מה היא חושבת על כל דבר ומצד שני, אהבתי לדעת שאכפת לה ממני.

כרגע, הדאגה היחידה שלה זה שאני לא אבגוד בה עם איזו מישהי מהעבודה. ואני, כמו מטומטם חושב על מישהי אחרת בזמן שאשתי, נמצאת בחדר השני, יפה כמעט כמו ביום שפגשתי אותה. בכל זאת, הזמן עובר.

יום אחד היא נעלמה. המטופלת שהכי אהבתי, דווקא היא. חלק אומרים שהיא התאבדה, חלק אומרים שחטפו אותה. הנתון היחיד שיש זה שהיא נעלמה. עשו על זה ספיישל שלם בערוץ 22. אחרי חודשיים בערך, העניין כבר יצא מהתקשורת והכל נרגע.
וזהו. החלטתי שאני חייב לספר לאשתי על מה שהרגשתי כלפי המטופלת המועדפת עליי, שעכשיו כבר נעלמה. אשתי ממש לא שמחה. היא עשתה שם סצנה שלמה הכוללת העפת חפצים שווי ערך, צעקות ולבסוף: היא ביקשה להיפרד.
נפרדנו. עכשיו, אני חי בדירת חדר וחצי ברמת גן, מטר מהקליניקה שלי, שכבר לא בשימוש לאחר שהדליפו לתקשורת שהמטופלת שלי נעלמה. אז אני מובטל, דיכאוני ובעל התקפי חרדה.
מה שמוזר זה שכל יום, עוברת לי בראש המחשבה:
"מה אשתי הייתה חושבת בנוגע לזה?"
ורק עכשיו אני מבין שחזרתי לאהוב אותה