הסיפור הראשון שלי באתר, וואנשוט על ליאם!

שעת לילה מאוחרת.
חריקת צירי מתכת נשמעה כאשר הוא פתח את דלת הברזל הכבדה.
הוא גרר רגלים אל תוך פנים המבנה, נותן מבט קצר לשומר המגודל בכניסה.
עוד יום. עוד יום נורא בוא הוא צריך שוב ושוב לשמוע את הקולות הנוראיים, לראות את הדם, להעמיד פנים שזהו מקומו היחיד.
בכל פעם שעבר את סף הדלת, הזיכרון בער בו, דוחק בו להמשיך.
~הוא נשר מהלימודים ויצא לחפש אחר עצמו, אך מהר מאוד נגמר לו הכסף, המכונית התקלקלה, והוא התגלגל ברחובות, בודד.
הוא עבר מעיר לעיר, מתחנן נואשות לפת אחת של לחם, אך כל מה שקיבל היו מבטים חסרי הסבלנות.
עד שיום אחד בעודו שר למען מטבעות, פנה אליו איש מגודל בעל מעיל שחור וגדול וכובע שהטיל צללים על פניו.
"בחור כמוך לא צריך לרקוד למען מטבעות". הוא אמר בקול נמוך ומחוספס מעט. "אין לי ממש ברירה". ליאם השיב לו. האיש העניק ליטוף לזיפיו והביט בעיניו החומות.
"אתה בחור חזק, אתה יכול להביא תועלת". הוא אמר לו. "ותקבל על זה תשלום, בית חם ומזון…". הוא ניסה לפתות אותו לבילתי נודע.
נורת אזהרה נדלקה בראשו של ליאם, אך הוא התעלם ממנה. אם האיש יכול לשלם לו, בכל דרך שהיא, הוא יקפוץ על ההזדמנות.
"אתה יודע לשמור סודות?". שאל האיש המסתורי בלחש. ליאם הנהן. האיש סימן לו לבוא אחריו, ותוך רגע נבלעו שניהם בתוך סמטה חשוכה.
נורת האזהרה בראשו לא הפסיקה להבהב, אך הוא עדיין המשיך.
נמאס לו להיות הומלס.
הם הגיעו לטנדר גדול וכסוף, שחנה באזור סמוי בתוך העיר.
תא המטען שלו היה מכוסה בד שחור, וקולות רמים נשמעו ממנו.
ליאם חשש, אך כמו שציינתי, לא הייתה לו ברירה.
האיש המסתורי הסיר את הבד השחור וחשף…
מאות כלובים. קטנים ודוחקים בכלבים שנכלאו בתוכם, שבקושי לנשום יכלו, שצרחו ויללו בפחד, חרדים לגורל עצמם.
בולדוגים, בוקסרים, רועים גרמניים, בול טריירים, רוטוויילרים.
פצועים, צורחים ומנסים להשתחרר מהכלובים הקטנים שסגרו עליהם.
עיניו של ליאם נפערו, אך הוא לא נסוג לאחור. "אתה מבין ידידי…". אמר לו האיש. "אנחנו מנהלי קרבות כלבים". הוא אמר בלי לעגל פינות.
על אף רחמיו המתפרצים ורצונו העז ליאם לא יכל לשחרר אותם, לעזור להם.
הוא יכל רק להביט בהם בעצב, ברחמים ובדאגה ולהבין…
מכאן אין דרך חזרה…~
בכל פעם ופעם שהוא נזכר בזאת הוא מצטער על זה שהסכים, הוא ידע, הייתה לו תחושת בטן שמשהו רע יקרה, אבל הם נתנו לו כסף, מזון, לבוש, קורת גג, הוא אינו יכל לסרב.
הוא לבש את כפפות העבודה הלבנות, המנומרות בכתמי דם דהויים. הוא נתל את הסינר הלבן הקבוע שלו והוציא מכיסו צרור מפתחות.
מלמעלה הסתחררו מאוורירי התקרה, מטילים צלליות מסתחררות על רצפת הבטון.
ליאם פתח דלת שמובילה למסדרון רכב, וצעד לאיטו בשקט, קורא ברפרוף את השלטים על כל דלת, עד שנעצר בשלט שעליו כתוב: בול טריירים.
הוא פתח את הדלת ונכנס, צחנה הכתה באפו, אך הוא היה רגיל אליה כבר.
נביחות נשמעו מקול עבר, אך הוא גם היה רגיל לזה.
הוא היה רגיל להכל מלבד למבטים השבורים של הכלבים, כאשר היה צריך לשלח אותם אל הקרב.
רגיל להכל מלבד להרעבה ולצער שהיה לפני הקרב. הם ידעו מה עומד להגיע, הם ידעו שכאשר ליאם נכנס או פותח כלוב סימן שמשהו רע עומד לקרות.
עם הם זכו, הם היו מקבלים פרסים, מזון וליטופים, אך מיד לאחר מכן חוזרים שוב אל כלובי המתכת הקרים.
ליאם פתח פֶתח קטן בכלוב, והשחיל אל עבר בול טרייר אחד פחית חצי פתוחה מלאה בבשר חזיר מעושן.
הכלב המורעב נהר אל עבר הבשר והחל לאכול, אך בעודו בולע את הביס הראשון התמוטט על רצפת הכלוב. בתוך המזון היה חומר מרדים.
ליאם פתח את הכלוב לרווחה, למרות שהוא לא היה גדול במיוחד, למען האמת די קטן, וגרר החוצה את הכלב המעולף.
כך עבר עוד ועוד חדרים, גרר איתו עוד ועוד כלבים, ותחושת האשמה תקפה.
הוא הוציא אותם וגרר אותם איתו יחד אל טנדר לבן, וזרק, פשוט זרק את הכלבים המעולפים אל תוך כלובים אחרים בתא המטען.
אור הירח החצי-מלא העיר על כביש העפר בו נסע ליאם. רק בתים נטושים נראו מסביב, אך אל תטעו, העיירה הזו לא נטושה כלל.
חלק מהכלבים כבר התעוררו בתוך הכלובים, אך ליאם מיהר להזריק להם עוד חומר מרדים.
הוא גרר את הכלבים אחריו, זיכרונו מנחה אותו בין הבתים הנטושים, עד שהגיע לאחוזה אחת ענקית.
בפתח האחוזה, עמד האיש הנורא שהפך את ליאם למה שהוא. שמו היה ברוק. הוא היה הבוס של ליאם ושל עוד אנשים מסכנים כמוהו, שדרדר אותם והפך אותם ללוכדי כלבים.
"הבאת את הכלבים הכי חזקים שלנו?". שאל ברוק בשקט. "כן בוס". ליאם השיב.
"בסדר, תחפש, בתוך האחוזה בקומות הקרקע יש את שאר הלוכדים שלנו,
תיתן להם את הכלבים ותעלה למעלה לאולם למצוא אותי, הלילה אני מנחה את הקרב ואני צריך את הבחור הכי טוב שלי לידי, הא? הקרב מתחיל ב-חצות בדיוק". אמר לו ברוק וטפח על כתפו.
ליאם חייך חצי חיוך מאולץ וענה:"כן בוס".
מסיבת הימורים גדולה נערכה בתוך האחוזה, והבידור היה קרב כלבים.
כל העשירים רודפי הבצע, הנוכלים והפושעים, התאספו כולם באחוזה הענקית, לצפות בקרבות הכלבים המהוללים של הצפון.
באולם שהתאים בדיוק נערכו מאות אנשים שהתכוננו להמר על חייהם של הכלבים המסכנים, לשתות, לקחת סמים והשד יודע מה עוד.
בחורות בלבוש מינימלי הסתובבו בקהל ומזגו משקאות לפושעים ולעשירים, מנסות להרוויח כמה שקלים בעצמן, ומוזיקה רועמת בקעה מרמקולים ענקיים.
ליאם עשה את המוטל עליו ולאחר מכן עלה לקומה למעלה לחפש את ברוק. הוא שמח על כך שלא הוא יצטרך לשחרר את הכלבים אל הזירה, הדבר הכי קשה בעבודה שלו, אך הוא גם היה מבואס מכיוון שהרגיש כמו אותם אנשים מרושעים שצופים בקרבות למטרות שעשוע.
בעודו מחפש את ברוק, מבטו מעל ראשי הסובבים, הוא ניתקל במישהו. יותר נכון במישהי.
היא פלטה צווחה קטנה ומעדה לאחור, אך ליאם הספיק לתפוס אותה, ממש כמו שתופסים עלמות בסרטים.
עיניים אפורות- חומות ננעצו בשלו, וחיוך של הקלה הופיע על פניה. "אוי, אני כל כך מצטער". ליאם אמר ועזר לה לחזור לעמוד.
יחסית לשאר הבנות כאן, אותה עלמה הייתה לבושה במספיק בד, ולא מאופרת בכבדות.
היא ציחקקה. "אוי, זה בסדר, זאת אני שצריכה להיזהר". היא גיחכה ועפעפה בריסיה בטבעיות.
ליאם משך בכתפיו והתכוון לחזור לחפש את ברוק, אך כשהסתובב יד צנומה תפסה בזרועו.
הוא הסתובב וראה את אותה הבחורה ממקודם. "לא מנומס להפנות לבחורה שהרגע הפלתָ את הגב, בטח שלא בלי שהצגתָ את עצמך". היא צחקקה.
ליאם חייך חצי חיוך חמים. "או, סורי אני ליאם…?". הוא אמר. "זה נשמע כאילו אתה שואל אותי". היא צחקקה שוב. "דרך אגב אני אלכסה, אלכסה ווקר". היא הציגה את עצמה.
'ווקר'. חזר אחריה ליאם בראשו, זה שם המשפחה של ברוק. "את הבת של ברוק?". שאל ליאם. היא הנהנה במרץ. 'מוזר'. חשב ליאם. ברוק לעולם לא ציין שיש לו בת.
אלכסה נראתה בולטת מידיי בשטח. נערה כפרית מנומשת וצנומה, תמימה למדי מסתובבת במסיבת הימורים על קרבות כלבים, זה ניראה חשוד מידיי בשביל ליאם.
"אבא שלך הוא הבוס שלי, איך זה שעוד לא יצא לנו בכלל להכיר?". שאל ליאם. היא הטתה את ראשה הצידה מעט. "זה בגלל שאני בכלל לא גרה במקום, אם אפשר בכלל לגור כאן, כאילו, כל הבניינים חוץ מהאחוזה הזו נראים נטושים". היא ציחקקה.
"מוזר נכון?". ליאם גירד בראשו. "לפי מה שאמא שלי אומרת, אבא עובד הרבה ככה שלא יוצא לי לפגוש אותו בכלל, אבל בגלל שעוד שבוע יש לי יום הולדת הוא הזמין אותי לבקר אצלו כאן לשבוע וחצי". היא הסבירה, בהתלהבות בולטת לעין. "אז פשוט באת לכאן?..". ליאם שאל והיא הנהנה.
"נסעתי לבית של אבא במונית, וכשהגעתי מסתבר שהוא בעבודה, אז רציתי… אתה יודע, לעשות לו הפתעה, הוא שמח אבל אמר לי שהוא ממש ממש עסוק, ושנתראה בערב". ליאם הרים גבה, מחכה שתמשיך.
"שמעתי אותו מדבר עם מישהו על מסיבה כאן, אז באתי, אבל זאת מסיבה נורא משונה כולם כאן זקנים, חוץ ממך". היא סיימה.
'היא לא יודעת כנראה למה היא נכנסה'. חשב. היא שלחה אליו חיוך זורח, והוא לא יכל שלא להחזיר חיוך.
ליאם הביט בשעונו, עוד עשר דקות זה מתחיל והוא עדיין לא מצא את ברוק. "את יודעת איפה אבא שלך אולי?". ליאם שאל את אלכסה וגירד בראשו. היא הנידה בראשה לשלילה.
ליאם דחף את האנשים בעודו סובב ומחפש את ברוק. הוא ידע שאם הוא לא ימצא אותו בקרוב ברוק יכעס עליו, וכשברוק כועס… עדיף לא להיזהר.
לבסוף ראה את כובע השחור מתנוסס מעל לכמה ראשים. ברוק החזיק בידו קוקטייל ודיבר עם מי שכנראה היה בעל האחוזה, כשסיים, ליאם ניגש אליו.
"הו, הינה את פיין, טוב שמצאתָ אותי, עוד מעט אנחנו מתחילים… כדאי שתהיה מוכן". הוא קרץ לו. כנראה מעט שתוי.
"ראיתי שהספקתָׂ לשוחח עם הבת שלי, מאוד מקסימה שתדע לך". הוא אמר וקרץ בשנית. 'אבל היא לא יודע שום דבר על מה שהולך לקרות כאן'. רצה ליאם להגיד, אך במקום זה ענה לו:" כן בוס".
בימה קטנה הוקצתה למען קרב הכלבים המתקרב, ובינתיים ליאם כבר פגש שוב את אלכסה.
היו כמה עיקובים קטנים, וליאם ניצל את זה כדי לצאת קצת אל המרפסת, לשאוף אוויר.
הוא עלה לקומה למעלה, ופתח את שתי דלתות הזכוכית שמובילות אל המרפסת הענקית.
הוא ראה את אלכסה נשענת על המעקה, מביטה בירח שהאיר את עורה החיוור וגרם לה להראות כמו פיית חרסינה.
היא לא הבחינה בו עד שנעמד לידה. "או, היי ליאם". היא אמרה לו, מבטה עדיין על הירח.
למרות שהכירו רק ליפני בערך חצי שעה, בער בו הצורך לספר לה על מה שבאמת קורה כאן באחוזה.
אך היא נראתה כו תמימה, כו שבירה, הוא לא רצה להרוס לה. וניראה שגם אביה לא רצה שהיא תדע.
מצד שני, הוא גם פחד שהכל פתאום יתפוצץ לה בפרצוף. כל האמת. ניראה שהיא לא מכירה את אביה כלל.
"כמה זמן לא פגשת את אבא שלך?". ליאם שאל. "כלומר את ברוק?". אלכסה כיווצה את מצחה וניסתה להיזכר.
"בערך 12 שנים". היא השיבה, די בעצב. "12 שנים?!" חזר אחריה ליאם. היא הנהנה. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בערך בת שש… אז, אמ, כן…". היא הוסיפה.
'נו אז ברור שהיא לא מכירה את אבא שלה!'. הוא חשב. "שמרנו על קשר דרך הטלפון וזה… לפי מה שאני זוכרת לו ולאמא שלי היה ריב ענקי… אם הייתי עוזבת איתו הייתי צריכה לעזוב את כל מה שהכרתי". היא הסבירה.
"אבל הוא עדיין האבא הכי טוב בעולם".
ליאם לא הצליח לעצור בעצמו. "ברור שאת לא יודעת על זה כלום!". הוא נאנח. מצחה התכווץ בבלבול. "לא יודעת כלום על מה?". הסתקרנה.
באותו רגע צליל הודעה נשמע מכיסו של ליאם, הוא הוציא את הסלולרי.
~ברוק (בוס) 00:13~
אנחנו מתחילים בעוד שתי דקות, בוא, היום אתה זוכה לצפות מהשורה הראשונה
ליאם דחף את הטלפון בחופזה לכיסו. "אני צריך ללכת…" מלמל. "לא יודעת כלום על מה?". חזרה אלכסה על שאלתה, בטון חסר סבלנות.
ליאם נאנח. "לא יודעת כלום על הקרבות כלבים". ובזאת פתח את דלתות הזכוכית של המרפסת, ורץ אל האולם הגדול, מותיר את אלכסה מבולבלת ומלאת שאלות.
הוא הגיע בדיוק על הדקה, ברוק לחץ את ידו ונטל מיקרופון.
"ברוכה הבאה כל איגוד קרבות הכלבים הצפוני!". הוא בירך. 'איגוד קרבות הכלבים הצפוני… ממש נשמע כמו איגוד אמיתי'. חשב ליאם מזועזע.
הוא לא האמין שהאנשים האלה מהמרים ונהנים מצפיה של שני חיות מורעבות רבות על חתיכת בשר.
ברוק אמר עוד כמה מילים, ולאחר מכן הניף בידו נטולת המיקרופון חתיכה עסיסית של סטייק, וצעק:" שחררו את הכלבים!".
הקהל הריע, אנשים החלו להמר ולגלגל שטרות. שני כלבים, אחד אמסטף לבן בעל צלקות והשני בוקסר שניראה צעיר יחסית שוחררו והועלו על הבמה, שהייתה מוקפת בגדרות תיל.
הם נהמו ונבחו, קפצו על הגדר הקוצנית וניסו לברוח. הלב של ליאם פעם במהירות בחזהו, הוא ראה את הסבל שלהם, אך לא ניתן היה לעשות דבר.
ברוק התכוון להשליך את הסטייק אל עבר הבמה אך לפתע התפרצה אל האולם אלכסה, שרצה על עקביה והחזיקה בשולי שמלתה,כולה מתנשמת.
"אבא, לא!". היא זעקה.
המשך יבוא?
(באמא שלכם תגיבו)