הסיוט של לקום בבוקר

הייתה תקופה שבה המשימה הגדולה ביותר שלי הייתה לקום בבוקר. השינה הייתה המקום הבטוח, האידאלי- צבירת אנרגיות שרציתי שתהיה אינסופית, והחיים היו התעוררות לתודעה של סיוט. לא ידעתי למה. כל יום דומה בערך לזה שבא לפניו, ולא היו בו דברים מחרידים- בעיקר קהות, עגמומיות, שעמום, לחץ. אבל בלי הרבה שיאים… ירידה שקטה בלי נקודת סיום ספציפית. נדמה שרק אדים של קפה בסוף היום מעירים אותי מעט, עם שוקולד, ותקוות של אנשים דמיוניים בסדרות, וסרטים.. וסיפורים. נקשרתי אליהם בכל כח נפשי, מנסה להאחז במשהו מפני האפרוריות שהכבידה על העפעפיים. בכל פעם כשסיימתי את הצפייה או הקריאה הנוכחית נשבר לי הלב, והרגשתי אובדן אמיתי של חבר קרוב. של חלק ממני. החלק שיכל להיות חי עכשיו. לחוות הרפתקאות ולפתח רגשות אל אנשים מעניינים ולתסוס כולו משמחת חיים וסקרנות כזו אל העולם והמרחבים העצומים והמסתוריים שבו.. במקום זה הייתי שרועה כל יום בבית, מפחדת לצאת אפילו לרחוב עם הכלבה. הבקרים היו החלק הכי קשה, והרגישו כמו שכיבת שמיכה המאה שלי כשכבר כל הגוף רועד ממאמץ וקשה להכניס עוד נשימה עד הסוף. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שכולם חיים כל כך הרבה זמן כשכל יום דורש כל כך הרבה כוחות לצאת? אנשים צריכים לקבל מדליה על כל שנה שהצליחו לשרוד. כל אחד, מעצם היותו. הקמתי את עצמי רק בזכות העמדת פנים שאני רובוט, בלי רגשות ובלי תקוות- רק גוף מכני. כדי לעשות לעצמי דווקא ולמנוע תקוות שווא, פתחתי את וילונות החדר ישר ונעצתי את המבט בערפל האפור והקודר בחוץ, שכלא את השמש בתוכו כך שלא יכלה לגעת בי, וכל כך הייתי צריכה את הנחמה שלה. כפות הרגליים שלי טופפו על הריצפה שהייתה קרה מאוד, ולכן הלכתי רק על הקצוות החיצוניים של כף הרגל במהירות, עד לחדר המקלחת. אמא שמה מסקרה מול המראה, לבושה כבר לגמרי- היא התעוררה מזמן. שאלתי אותה איך אפשר לקום ככה בבוקר, איך כולם יכולים לעשות את זה, וצמרמורת עברה בי הזמן ששאלתי, והביאה איתה את הדמעות מהסוג הזה ששורף בעיניים. המראה שלה הפך מטושטש בזמן שהסבירה לי שזה ככה, קשה לקום לעוד שבוע חדש- אבל עושים את זה בכל מקרה, ואחר כך הדברים מסתדרים. זאת תופעה ידועה. הרגשתי כל כך חלשה באותו רגע. אני הרכיכה היחידה שלא מסוגלת להתמודד ולהתגבר על הקושי הזה שכולם חווים- אני החיה הפצועה הזאת שנשארת הכי איטית מאחור כשכולן מצליחות לרוץ. חזרתי בצעדים כבדים יותר לחדרי, והגשם שירד עשה צללים על הקירות. שקלתי את האפשרות לקחת את שליטת השרירים מהגוף שלי, ופשוט לאפשר לו לצנוח לריצפה, ואז לא לזוז. חבל על כל המאמצים האלה להתקדם ולשמור על יציבות כשאין למה. הרבה במלא אני לא מוצאת סיבה. סימן השאלה נוחת עליי כמשקולת בכל בוקר, ובכל פעם קשה יותר להשאר עם הטעם המר בפה כשאני יודעת שפי ריק מתשובות. איך אפשר לעשות דברים, כשאין להם שום משמעות? כשאין תכלית? בכל זאת לא עשיתי את זה. לא יודעת למה. לא רציתי שאמא תצטרך להתמודד איתי כמו ילדה קטנה, ותדאג סתם. כשעליתי על האוטובוס לבסוף, שמתי מטאליקה באוזניות כדי לשכך את הכאב, ולתת לו לבעוט. זה יצר חוצץ ביני לבין השאר, ולא ידעתי אם זה מוצא חן בעיני או לא. עצמתי את העיניים וגנבתי עוד כמה דקות של שינה למחצה כשהראש שלי שעון על כף היד בתנוחה לא נוחה, אבל לא היה לי אכפת. קיוויתי בכל ליבי בכל בוקר מחדש בדקות האלה שאני חולמת. שבעצם עכשיו אמצע הלילה, וחושך בחוץ עדיין.. וזאת שמיכת פוך שמכסה אותי, ואני לא צריכה להניע אף שריר, אלא רק להרפות, ולחלום. הלוואי שיכולתי לומר לעצמי אז, שהשמש עוד תחזור ללטף אותי. הייתי רוצה לחבק אותה, אז.