הסוף.

דמעה נופלת ועושה את דרכה ללחי,
עוד נשימה עמוקה בניסיון להירגע.
מחשבה אובדנית שמשחקת במוח כרולטה רוסית,
צחוק עמום שצוחק אך ורק עלייך.

לרוץ, לרוץ, לרוץ.
לברוח, להיעלם
לנסות להאמין לשקר שהמצאת,
שזה לא שיגעון זה משהו רגעי.

אבל זה לא,
זה שיגעון טהור.
העיניים נפקחות לאט,
היד תופסת חפץ חד
ולא מותירה לגוף רחמים.

מתעללת ומתאכזרת,
כאילו השיגעון ינטוף יחד עם הדם.
אבל הוא לא ואז הכול מתחיל להיכבות,
האורות הופכים מטושטשים.

צחוק של טירוף ושל אדרנלין בוקע מתוכך
לדעת שלא צריך לפקוח את העיניים למשהו מר יותר,
הידיעה שהמרדף נגמר,
אחר השפיות, אחר ההגיון.
נותר רק לשחרר לתת לגוף לקרוס
לדם לזרום החוצה
ולסגור את העיניים.