הסוף?

שמעתי מישהו רץ, זה היה הוא, הוא צעק "אל תעשי את זה!"
אבל אני רק ניגבתי את הדמעה שעמדה בקצה העין , אטמתי את האוזניים והתנתקתי מהעולם.
הסתכלתי למטה והרגשתי צמרמורת, אני לא מאמינה שככה זה נגמר.
הוא המשיך לצעוק אבל שום דבר ממה שהוא אמר לא עזר, רק רציתי כבר ללכת מפה למקום אחר, מקום טוב יותר.
הוא התחיל להתקרב עוד קצת, צעקתי עליו, אמרתי לו שילך ושאם הוא מתקרב עוד קצת אני הולכת. הוא נעמד, קפא במקום, ראיתי שמתחילות לרדת ל דמעות.
אמרתי לו שככה עדיף, הוא אמר לי לעצור ולחשוב, הוא אמר לי שבלעדיי – זה לא יהיה אותו דבר.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני תמיד אהיה איתו בלב ואשמור עליו מלמעלה, ושלא ידאג לי אני אהיה בסדר, הוא בכה, בחיים לא ראיתי אותו בוכה, ואני נבהלתי והבנתי שזה הרגע, ואם לא עכשיו אז מתי?
התקרבתי עוד קצת אל עבר הסוף, הושטתי רגל קדימה ואז את השנייה.
התחלתי ליפול, כמה השניות האלו כשהייתי באוויר היו השניות המאושרות ביותר בחיי, הרגשתי שאני עפה, שהכל עומד להיגמר ואז ברגע אחד הכל באמת נגמר, כאב לי הכל לא יכולתי לזוז עצמתי את העיניים וחיכיתי לסוף.
שמעתי מסביבי אנשים מבוהלים כולם צעקו הזמינו משטרות ואמבולנסים ולפתע שמעתי משהו צונח לידי, זה היה הוא, הרגשתי את זה.
עוד ועוד אנשים ממהרים להגיע למקום, המשטרה מפנה את כולם, צוותי חדשות שלא יכולים לפספס אירוע כזה גדול מגיעים גם הם.
ואז שקט, הכל פתאום שקט כל כך, הכל נגמר אבל הכל גם מתחיל.
אני מוכנה להתחלה החדשה שלי, למקום החדש שלי שבו אני מקווה שהכל יהיה יותר טוב.