הסוף

"אני לא מאמין שבאמת הצלחתי." הוא אומר בזמן שהוא בוהה בי, הייתי רוצה לומר לכם כי זה היה מבט של פחד משתק, אך האמת שהוא הביט עליי כפי שמביטים באישה אהובה.
"זאת אומרת, אני צודק, נכון?" הוא שואל, עיניו הגדולות כצלחות לוויין מנסות לחפור אל תוך נשמתי, חבל רק שאין לי אחת.
"את המוות." הוא קובע, לא שואל אותי, אך אני מניחה שלא קשה לנחש זאת, אני הרי נראית כמו בחורה מתה, טוב, לא בדיוק, אבל יותר מרוב המתים.
"אתה מהמר?" אני שואלת בזמן שאני מורידה את החבל מצווארו."כי עם ניחושים כמו אלא, אתה הייתה יכול לזכות ביופי של כסף." אני מוסיפה, ומנסה שלא להביט בו, תמיד שנאתי את אלא שמתאבדים, הם פשוט זורקים את החיים שלהם כאילו זה כלום, אבל אני מניחה שכאחת שחייה נלקחו ממנה, מעולם לא הייתה לי האפשרות להבין אותם.
"את קרה." הוא אומר לפתע, אך ציפיתי לזה, הם תמיד מציינים זאת.
"ואתה שיכור." אני אומרת, הוא אולי מת, אבל אני עדיין יכולה להריח את ריח המשקה עליו, ואולי זו רק גופתו השוכבת לידינו.
"לי זה יעבור בבוקר." הוא אומר."או לפחות אני מקווה." הוא אומר וגבותיו מתכווצות.
אני תוהה מה היה קורה אם הייתי פוגשת אותו בזמן שעוד נשמתי, אולי הכול היה שונה, אבל, אני תמיד תוהה זאת, עם כל נשמה מסכנה, אך העבר בכל זאת נשאר כשהיה, וכולנו עדיין מתים, ושום משאלה לא תשנה זאת.
"אתה תראה בקרוב אור בוהק, כפי שתמיד מספרים," אני אומרת וחייכת אליו חיוך מרגיע. "כשהוא יגיע, אל תתנגד, פשוט לך לעברו ואל תחשוב פעמיים, בסדר?" אני שואלת, ויודעת שאדחוף אותה אל האור אם יהיה צורך בכך.
"ומה איתך?" הוא שואל, ולרגע, אני רוצה לעמד פנים שאני תמימה, שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, אבל אני יודע שזה רק ימשוך עוד זמן ויגרום לי לכאב ראש גדול.
"אני החלטתי להישאר פה פעם, ועכשיו אני לא יכולה לתקן את זה." אני אומרת, קולי שקט ורגוע, כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם.
הוא כבר לא מקשיב לי, הוא שקוע במחשבות, חושב על כל מה שאיבד ולא יהיה לו עוד לעולם.
השער שלו ייפתח בקרוב, זה תמיד כך, השערים תמיד נפתחים אחרי שיש לנשמות הארה, הם מבינים את כל מה שהם עשו ואת כל מה שהם לעולם לא יחוו, הם מבינים הכול ולא כלום, ואז הם נעלמים.
"תהנה שם, בשביל שנינו." אני אומרת לפתע, והוא חייך לעברי, כאילו אני אומרת לו להנות בטיול או בלונה פארק, כאילו זה דבר רגיל לחלוטין, ואולי זה כך.
"אני אעשה כמיטב יכולתי."