הסוסים

שיעול מנומס. ניענוע בכתף. המנהל המהם חלושות.
"אדוני?" שאל קול גבוה וצפצפני. המזכירה הזו כבר החלה להרגיז את המנהל. למה לא פיטר אותה כבר?
"אדוני? אדוני?!" שאלה המזכירה בדחיפות רבה יותר. היא החלה לחשוש. המנהל היה מבוגר מספיק כדי ללקות בהתקף לב והיא לא רצתה להיות לידו כשזה יקרה. במיוחד לא שבע דקות לפני שיום עבודתה מסתיים.
המנהל פקח עיניים אפורות עזות וגבותיו העבות התכווצו בכעס. לא רק שנמנום אחר הצהרים שלו נקטע באכזריות, אלא שהמראה הראשון שנגלה לעיניו הוא פניה המחוטטות והנפולות של המזכירה. הוא העדיף להסיט את מבטו אל הסוסים שבחוץ. לסוסים האלו טוב יותר, הוא נאנח, כיוון שהם פטורים מזיו פניה של המזכירה.
"מה?" רטן ברוגז מנומנם, כפי שנהג כל יום. המזכירה נהגה גם היא כמו בכל יום ועטתה את החיוך הגדול ביותר שיכלה, למרות שתיעבה אותו. מזכירות צריכות לרשום עיסויי שרירי לחיים כהוצאה מוכרת במס, היא חשבה בעייפות. היא הניחה את ערמת הדפים על השולחן המצוחצח.
"באו לחתום על מסמכי המכירה של השטח, אדוני." קרקרה וגוון שמח קמעה התגנב לקולה. 'ואני שמחה שהשטח הזה יימכר לחברה נורמלית סוף סוף ואוכל להיפטר ממך ומהסוסים המצחינים שלך, אדוני.' המנהל השלים במחשבתו את דברי המזכירה. חיוך עקמומי התפשט על פניו. אלמלא אופיו הלעגני הוא לא היה שורד שנייה אחת עם המזכירה הזו. הכיסא המשרדי המשופשף חרק כשהסתובב בנחת לעבר המזכירה ועצר לפתע בחריקה צורמנית. כאב פתאומי השתלט על הבעתו. הוא הפנים את דברי המזכירה ולאט לאט חלחל לתוכו עצב.
"זה היום?" אמר בשקט. אפילו מסכת השמחה האינסופית של המזכירה התערערה קצת. המנהל הביט עוד פעם אל הסוסים. שתיקה השתררה. המזכירה חשבה. כמוהו. הוא היה עצוב כל כך שאפילו לא העלה בדעתו לעג מתבקש, כמו 'פלא! בפעם הראשונה מזה ארבעים ואחת שנים היא חושבת'. הוא רק חשב לעצמו. בשקט.

אי הסדר שהשתולל במשרד כמעט שיתק אותה. מסמכים, גביעים נוצצים, אוכפים ורתמות שחוקות מילאו את החלל. השולחן היה החפץ היחידי ששיווה לחדר דמיון עמום למשרד. משום מה הבלגן הרב עורר בה תחושת מסתוריות והרפתקנות. החפצים השונים בו אומנם נראו לה כזבל, אבל זבל קסום. למרות שבחנה אותם ממרומי גילה הלא-כל-כך מופלג של אישה בת עשרים ושש. היא חייכה בנועם אל המבוגר החסון שישב בכיסא שמעבר לשולחן כמו סבא בראש שולחן חג.
"שבי, אם תצליחי למצוא כאן את הכיסא" הוא אמר כמי שמודע לבלגן ולא מתכוון להכחיש זאת. קולו לא היה חזק, אבל אנשים הקשיבו לו בשל הביטחון שהיה נסוך בו. הוא חייך חיוך ברכת שלום ובחן את המועמדת הרביעית לתפקיד המזכירות. כבר מעל לשלושים שנים שאשתו כיהנה בתפקיד זה ועברו שלושה חודשים ויומיים מפטירתה. אם היה עליו לבחור מחליפה לאשתו המנוחה, הוא העדיף אחת שהזכירה אותה בגינוניה. כמו האישה הצעירה ששלפה את הכיסא מתוך ערמת החפצים שנזרקו עליו וישבה בזריזות.
בזמן שמראיינה גרף את תכולת השולחן אל תוך ארגז היא הבחינה בתמונה ישנה. "מי זו?" שאלה בנימוס. המראיין הרים אליה את מבטו כמו מצא בה עניין חדש. הוא חייך חיוך עצוב.
"זו קודמתך בתפקיד." הוא אמר ושם בזהירות את התמונה בארגז. הוא שלף מעטפה חומה, הוציא אולר ופתח במהירות ובדיוק את המעטפה. נראה שהמועמדת לא חשבה שזה בזבוז זמן שחצני של אנשים סבלניים. היא נראתה לו מתאימה לתפקיד. בגיל שישים ושלוש חושבים שמפתחים כל מיני יכולות זיהוי התנהגות, כך שהאיש הזה החליט לקבל אותה כמעט מיד.

המזכירה כחכחה בגרון. המנהל המאוס, עד לפני רגע, נראה אבהי יותר. הוא התיק את מבטו מהחלון והביט אליה ישירות זו הפעם הראשונה מאז חמש שנים. היא ידעה שעשה זאת בגלל שהמטומטם הקפדן חשב שהיא מכוערת. לאחר כמה דקות המטומטם הקפדן בכבודו ובעצמו פצה את פיו. "רק חבל לי על הסוסים." הוא אמר.
"כן, " אמרה "הסוסים".