הסומק בלחיו

"רק עוד חמש דקות?" קרני שמש אחרונות מאירות את פניה של הנערה, תחינה נסוכה על פניה, ואצבעותיה לופתות את אצבעות הנער השרוע לידה. "רק עוד חמש דקות?" היא מבקשת שוב. הנער נאנח אנחה נרגזת, אך מעט נבוכה, הוא מקווה שחברתו לא חשה בזה. הוא מהנהן לאות הסכמה, הוא היה מדבר, אך האפשרות שאולי יגמגם משתיקה אותו. הנערה חוזרת להישען על כתפו של הנער, 'נראה כי הוקל לה' הוא חושב. דקה או שתיים עוברות בשתיקה, הנערה משווה אותה כאל הסכמה הדדית ללא מילים, ואילו הנער מחשיב אותה למביכה. הוא לא מבין כי לנערה אין צורך במילים. "מתי הטיסה שלך?" שואל הנער בנימה עניינית, ומילותיו חותכות את הדממה. כמה שניות חולפות לפני שהנערה עונה, "ביום חמישי." היא הוגה את המילים בעדינות, ועוצמת את עיניה. הנער מבחין בעיניה, ומסמיק, 'היא מרגישה קצת יותר מדי בנוח'. הנערה חשה באי-הנוחות שגרמה, ומזיזה את ראשה מכתפו, מפל של שיער חום נגרר אחריו. "את תחזרי כדי לבקר?" גורר הנער את נושא השיחה הקודם, וקולו נשבר בלי שליטה. "אולי.." עונה הנערה באותו קול רך.
'היא תמיד הייתה מין מסתורית כזו', חושב הנער, 'למה היא לא מסוגלת לענות משפט שלם?'. "תתגעגע אליי?" היא שואלת, גוון קולה הופך אט אט לחשדני. הנער לא עונה, הוא מתחבט עם עצמו לרגע, ועונה (זונח את נימת קולו העניינית), "את יודעת שכן.." עד כמה שהנער נבוך, הוא עדיין מאמין שהנערה מתעלמת מעובדה ברורה אחת- רגשותיהם אינם חד-צדדיים. "שמעתי שיורד שם שלג, בלונדון," אומרת הנערה בחולמנות, "אף פעם לא ראיתי שלג אמיתי.. ועכשיו, אזכה לגור במקום בו יורד שלג כל הזמן". ההערה פוגעת בנער, הוא מרגיש שהנערה לועגת לו.
"את צוחקת?" הוא יורה, "את לא חושבת שזה קצת אכזרי?" הוא מחביא את פניו מאחורי קווצות שיערו. הנערה מביטה בו מבט ספק מרחם, ספק אוהב. "אתה צודק, אני מצטערת." היא מודה בטעותה, "חשבתי ש.."
"שאני אצחק?" הוא קוטע אותה בגסות, "חשבת שאיהנה מהערה משפילה כזו?" הוא צוחק צחוק חסר שמחה. הנערה מחייכת לעברו ונושקת ללחיו. "אני מצטערת" היא חוזרת על דבריה. הנער מסמיק, הוא מזכיר לעצמו שזו פגישתם האחרונה לפני שהיא תעזוב, ושכדי גם לו לנשק את לחיה. הוא חושק את שפתיו. השמש כבר שוקעת ועלטה קלה אופפת את הרחובות. עכשיו גם לנער אין צורך במילים, עכשיו גם הוא מבין את ההסכמה ההדדית נטולת המילים, ועכשיו הוא כבר בנה דעה לעצמו- הוא לא רוצה שהרגע הזה ייגמר. אך חמש דקות עוברות, ואז גם עשר, ושניים עשר, ולבסוף חמש עשר. הנערה נפרדת ממנו בחן, מפנה אליו את גבה, ויוצאת אל הרחוב. הנער צופה בה מתרחקת ודמעות מטפסות אל עיניו, זוהי הפעם האחרונה שייראה אותה, הפעם האחרונה..