הנפילה שפתחה לי דלת

כן, אני רוצחת.
הכל התחיל כשצעקתי לה, צעקה מרה הנלוות בבכי שכאילו משחררת ממני את האנרגיה המגעילה הזאת שנאספת ונאגרת כל יום יותר ויותר בתוכי. האנרגיה הזאת שאף אחד לא היה רוצה למצוא אותה בתוכו כי היא גורמת לך לחשוב על העולם הטוב יותר שכולם מדברים עליו בסרטים כשמישהו מת או נפטר. האנרגיה הזאת יוצאת ממני אך לצערי היא עוברת לסביבה, היא עוברת להלן, חברתי, כשגם ככה היא עומדת בפחד ללא מילים אך עם חוסר מעשה בזמן שאני צועקת לה במקום הנראה לנו כל כך גבוהה כאילו הוא עצמו גג העולם.
"את לא תביני!" צעקתי לה בזמן שהיא מקשיבה. "את אוהבת ונאהבת ולא תצליחי להבין את החור הזה, החור השחור הזה שגדל אצלי במקום לב ושואב אליו את כל מחשבותיי החיוביות שאמורות היו להגן עליי מהמחשבות השליליות שנשארות להן ודואגות שתחשוב רק אליהן ותתחרט ותתבייש במי שאתה והם יהיו גם לאלו שיגלו לך שאתה לא חזק כמו השאר כי אתה תמיד תהיה מחוץ למעגל ששומר עליהם, תמיד יהיה לך מעגל משלך קצת הרוס בעקבות הזמן שחלף אבל כזה שאתה תנסה לתקן אותו כי אתה זוכר ומתגעגע לזמן שהוא היה היפה ביותר מבחינתך."

בזמן שהיא עדיין מחפשת מילים אני מסתכלת שמאלה על הנוף עם השמש השוקעת. העננים כה וורודים ויופיים מהפנט, כאילו הם באים ומנסים להראות את היופי הוורוד שיש לעולם עדיין להציע לי. אך אני כבר לא מאמינה בכך, חלפו כבר יותר מידי שנים שהראו לי כי כרגע השמש היא המורה לי על מה שעליי לעשות בכדי לזכות בחיים האלה, כי רק בזכותה העננים כה יפים וורודים.
נשמעה צעקתה של הלן. היא הצליחה לגבש מילים. מילים שהיא כאילו מתחננת בפניהם שיעזרו לה, שיעזרו לי, אך הרוח המלטפת שכאילו גם היא מבקשת להרגיע אותי מעיפה את בקשותיה של הלן למילים אלו.

"אל תקשיבי למחשבות שלך! הן משקרות לך! את לא לבד, את מוגנת, את מוערכת, את שווה את זה!"

אלו היו מילותיה האחרונות של הלן או בכלל של כל אדם אליי.
אך לא יכולתי להפסיק לתהות האם זה באמת מה שאת חושבת? כי את אומרת לי שאת אוהבת אותי אבל אחרי זה את תמיד עוזבת אותי לבד ומשאירה אותי עם תחושת הבדידות הזאת במיוחד בבית ספר.
במקום שאני לא יכולה לברוח ממנו הביתה כשהבדידות מגיע אלי אך גם באותו הזמן הוא גם כביכול המקום שהבדידות הזו לא אמורה להימצא בו ועל זה אני מודה לך הלן, על זה שלא נתת לי להישאר לבד ברגעים אחרונים האלו גם אם הם פגעו בך.
אני כבר עייפה, נפשית ופיזית. אני עוצמת את עיניי ונותנת לשיווי המשקל לעשות את שלו. אני נופלת נפילה הנראת כנצח במיוחד בעייני הסובבים אותי ומחכים לסופי למטה, סוף הנראה להם כסוף מר אך מבחינתי זאת הייתה ההתחלה. ההתחלה של בואי לעולם טוב יותר.