הנערה שלא ידעה מה הם קול וצבע

בהלה. פחד. עצב.
הייתם מצפים שזה מה שהיא תרגיש במצב שכזה, אבל דווקא לא.
חושך תמיד הקיף אותה, היא לא ציפתה למשהו נורא שיקרה, כי תמיד היה חושך. אין לה ממה לפחד. אין מישהו שיתקיף אותה, רק חושך מסביב.
כל טיפה של תקווה כבר נעלמה מזמן.
ולמה שתהיה לה תקווה? אין משהו שיאיר את דרכה, היא אפילו לא הייתה בטוחה איך אור אמור להיראות.
ואז הקול הגיע.
משהו חדש בעולמה של הנערה. פעם ראשונה שהיא מפנה את ראשה לכיוון קול. פעם ראשונה שמשהו מסקרן אותה. פעם ראשונה שיש משהו חוץ מחושך. משהו בחלל הריק הזה, שמעניין אותה.
היא שינתה את תנוחתה הרגילה, שכיבה על הרצפה כשרגליה וידיה מפוסקות לצדדים, לעמידה.
הרגליים קצת כאבו אחרי הרבה זמן ללא תנועה כלל.
הקול חזר על עצמו. הפעם הגיע מימינה. לשם היא רצה.
והקול תעתע בה שנית, נשמע שוב בכיוון ההפוך. הסתובבה ורצה לשם.
הקול נעלם לכמה שניות. הנערה התייאשה מהר והתחילה לקפוץ בזעם, מרכינה את ראשה לכיוון הרצפה במבט כועס כמנסה לשבור אותה.
כשהרימה את ראשה היא לא ציפתה להפתעה.
צבעים הקיפו אותה, הרצפה נשארה חשוכה. כל דבר שונה מהחושך.. נראה מרהיב.
הקירות והתקרה מלאים בכתמי צבע שונים כל כך, מוזרים כל כך בעיני הנערה. וגם יפים כל כך.
קולות השתאות לא רצוניים נפלטו מגרונה.
תוך כדי הסתובבות במקום באיטיות ובהייה בתקרה, הנערה מנתה לעצמה את כל הצבעים שסביבה שהספיקה לשכוח – כחול שם, וירוק פה, וכתם צהוב כאן. ושם, ממש רחוק ממנה, יש טורקיז. וחום! היא ראתה אפילו חום!
והתקווה חזרה. והתהיות צצו במוחה כמו "איך החושך נעלם?" ו-"עכשיו כשיש צבעים, האם הם יובילו אותי החוצה?"
ובאותה שנייה שהגיעו התהיות, כך נעלמו מראשה.
כי היא לא רוצה לצאת החוצה.
היא רוצה שהצבעים יקיפו אותה לנצח.