הנערה עם העיינים השבורות

(מזהירה מראש, סיפור דיי עצוב.)
היא ישבה לידי בתחנת האוטובוס, לא הכרתי אותה, לא היה לי מושג מה היא עושה כאן. זה היה ערב קר, הרוח הכתה בשנינו, גורמת למעיל שלי להצליף ברוח בפראות. היא הסתכלה עליי, היו לה עיניים עצובות כל כך, צבועות שחור וירוק כהה. הסתכלנו אחד על השניה במשך כמה דקות. היא רעדה מקור, רק גופיה שחורה נחה על גופה הרזה,
"מה הסיפור שלך?" היא שאלה בשקט. שתיקה.
"למה אתה כאן?" היא הסבירה את עצמה,
"סתם, צריך להרגע קצת." משכתי בכתפיי, "ואת?"
"צריכה הפסקה." היא ענתה. המשכנו לבהות בשלג עד שהאוטובוס הגיע. עלינו על אותו הקו.
"נשב ביחד?" היא שאלה, רציתי להנהן, אבל המבט שלה הפחיד אותי, הוא היה שבור כל כך.
"מישהו פגע בך?" שאלתי, איזה חוסר טאקט מושלם.
"פעם אחת?" היא גיחחה במרירות, היתיישבתי על אחד המושבים, היא התיישבה לצידי.
"אז מה הסיפור?" שאלתי,
"במילה אחת- בגידה." היא נאנחה, והסתכלה עליי כמחכה שאסביר מדוע אני נמצא כאן,
"רבתי עם אבא שלי." עניתי,
"היתרון היחיד שיש שתי אימהות הוא שאין אבא." היא גיחחה,
"רוצה להשאיל לי אחת? אין לי בכלל." עניתי בחיוך קטן,
"מוזמן לקחת את שתיהן." היא משכה בכתפיה. האוטובוס עצר. תחנה אחרונה.
"גם את יורדת כאן?" שאלתי, היא הנהנה.
שנינו עמדנו על אותו מצוק והבטנו על עירנו מלמעלה.
"תכננתי לקפוץ מכאן." היא מלמלה,
"גם אני." עניתי, שנינו הסתכלנו אחד על השניה בשתיקה,
"אתה מאמין במלאכים?" היא שאלה, שתקתי.
"קחי את המעיל." הורדתי את המעיל הגדול והושטתי אליה,
"את נראית קפואה." הוספתי, היא לא ענתה. היא רק הביטה בי בפליאה.
"מה?" צחקתי במבוכה, "אף פעם לא ראית מלאך?"…