הנערה בכחול

היא ישבה שם, בפינת הרחוב,
כששערה הארוך, הכחול והמוזנח החליק בקלילות על פני גבה התשוש
והלק שעל ציפורנייה כבר מזמן התקלף.
נערה כל-כך יפה, נראית כאילו גם באה מבית טוב,
אז למה היא ככה, כבר שבוע, יושבת לבדה בפינת הרחוב?
כחול. כולה כחולה. בגדייה המרופטים כחולים לגמרי,
שיערה צבוע בכחול עז והלק המקולף שעל ציפורנייה תכול גם כן.
אומרים שכחול, הוא צבע העצב, הדיכאון.
אך למה, נערה כל-כך יפה, צריכה להיות בדיכאון,
ולשבת פה, בלי אף אחד, בפינת הרחוב?
בלי בית חם ואוהב, ואף חבר אמת.
היא גרה לגמרי לבדה, ברחוב הגדול מול הכביש הסואן.
הנערה הרחיקה מבטה אל עבר הכביש ולפתע,
כלב שחור וגדול, שפרוותו הארוכה מוזנחת ומלוכלכת, ניגש אל הנערה.
"בוני!" קראה הנערה בחיבה אל הכלב, וקולה צלול ורך כקול פעמוני רוח עדינים.
הכלב בא וליקק את פניה, ולאחר מכן התיישב על הסמרטוט לידה.
היא החלה ללטף את פרוותו המוזנחת, מלאת הקשרים,
והסירה את החבל העבה שהיה כרוך סביב צווארו כ´קולר´.
"היום, אתה תשתחרר. תצא לחופשי. בדיוק כמוני" אמרה הנערה אל הכלב ומחתה דמעה.
מאוחר יותר, לאחר שקיעת החמה, הנערה על הסמרטוט שבפינת הרחוב, נעלמה.
וכלבה בבהלה, מסתובב בכל השכונה, כנראה מחפשה.
בחצות הלילה, או חצות ודקה, נמצאה הנערה שכובה על הרצפה הקרה.
ברחוב אחר, רחוב מסוכן, עם בקבוק בירה בידה האחת, וסכין זרוק ליד האגן.
הנערה הכחולה כרגע שכבה, חסרת חיים בשלולית אדומה.
'יצאה אל החופש' – כמו שהיא אמרה, אל עולם טוב יותר, בלי שום דבר רע.
וכלבה האהוב באותו לילה נדרס, ועלה לגן עדן, לחיות מחדש.