הנופלים-3: לפני שאפגוש במותי
זהו הסיפור על אי צדק טוטאלי, המנצח את הכל בלי שנשים לב לכך. בימינו האנשים כבר הפסיקו להילחם- הייאוש הכה בהם חזק יותר משאפשר לחשוב. אבל אני זוכר זמנים שבהם נלחמנו על צדק אמיתי, עמדנו על שלנו ללא חשש. לא פחדו האנשים לבטא את עצמם פעם, וכשאני מסתכל על העבר ועל ההווה, אני מתגעגע למלחמות האלו.
הרי, אין זה עדיף להילחם על שלנו, מאשר לשקוע בייאוש?
אנחנו כבר נעלמנו ממזמן, איננו ידועים, אנחנו- האנשים הממשיכים להילחם. אך מיום ליום אנו נופלים, מרוסקים, לייאוש. ואני בטוח בכך שגם זמני קרב מיום ליום.
וכך זה יקרה- הרוע ינצח, וישלוט בעולם. זה היה נורא, אבל בכל זאת אני מרגיש כל כך אדיש למתרחש מול עיני.
אינני יודע מהו כאב. אינני יודע מהו רשע אמיתי. אז למה לנסות להבין?
גישות כאלה לא יובילו לשום מקום, הם אומרים, אבל גם לשקוע בייאוש בלי להילחם לא ממש עוזר, לא כך?
טוב, אלו הן מילותיי. אני חסר משמעות, וממש לא אתגעגע לעולם הזה.
תגובות (0)