הנופלים (חדש) – ניסיון מספר 1

כשהבוקר מפציע בעיירה האפרורית זו, נדמה כי אפשר לראות משהו מעבר לעננים, אולי אלו אנשים או פצועי מלחמה, אבל בכל מקרה לעולם לא אדע זאת. בעיירה הדכאונית שבה אני גרה אסור לטפס לעננים. הם מרשים לנו לקפוץ מהגג או לאכול בריא כדי להישאר בחיים, אבל הם לא מסכימים לאכול שוקולד או ללכת מחוץ לעיר. הם מושיטים לנו על מגש של כסף את הסמים והסיגריות, קוראים לנו להדרדר או להתאבד ואז הם גם בוכים עלינו. אבל אל תשכחו, מותר למות רק בימי שלישי וחמישי, בסופש כולם עסוקים בלבכות ובראשון ושני הבית קברות סגור. ביום רביעי אנחנו מודים לעננים על המים שהביאו לנו, ואז מבקשים מחילה על הרוע בליבנו והורגים את עצמנו.
טוב אני, לעולם לא האמנתי בעננים בכל מקרה.
אם הם היו קיימים באמת לא היה מעשנת עכשיו עם בקבוק חצי מלא לצידי ועם חבורת בני נוער שבהתחלה מתיישבים לידך ואז נוגעים לך בשיער. לא מעניין אותי אם הם נלחמים בשביל שנחיה, כי אחרי הכול אנחנו כבר מתים, מבפנים.
ולמען האמת, אני חושבת שלטבוע בים הוא גם דרך יפה למות. אולי אני אנסה את זה בחמישי.