המת והמקוללת

הוא נישק אותי, שפתיו היו קפואות, אך הן תמיד היו כאלו, אני מניחה שזה חלק מהחבילה, שזה מה שמגיע עם חבר מת לחלוטין, טוב, זה, וערכת קריוקי.
אני מניחה שאתם מבולבלים, אתם מבינים, מהיום בו נולדתי, ידעתי שברגע שאני אנשק את אהבת האמת שלי, הוא ימות, אנשים מעולם לא הפסיקו להזכיר לי זאת, כאילו שאני אי-פעם אוכל לשכוח זאת.
בהתחלה, חשבתי פשוט להימנע מזה, מכל הקטע הפיזי, אבל אחר כך הבנתי שאני יכולה לצאת עם אנשים שאין מצב שאתאהב בהם, חוץ מזה, סטוצים לא דורשים רגשות וכאשר אתם נראים כמוני, זה לא כל-כך קשה להסיג סטוץ.
כמובן שלא לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי לחשוב לעולם לא יהיה יותר מזה עבורי, שלא יהיה לי יותר מקשר פיזי בלבד עם מישהו, אך אז פגשתי אותו, את החבר המת היקר שלי.
אני לא בטוחה ממש מתי קלטתי שהוא בעצם מת, אולי זה היה בגלל שהוא מעולם לא אכל או שתה ואולי, אולי זה היה בגלל שמצאתי את הגופה שלו, באמת שאין לי מושג.
כאשר התעמתתי איתו לגבי זה, הוא לא אמר דבר, אך לפני שהלכתי הוא נישק אותי, לרגע אחד, פחדתי לשלומו, משום שבואותו זמן, ליבי כבר נשבה בקסמיו, אך תמיד הצלחתי לשלוט ברגשותיי, וידעתי שאוכל למנוע ממשהו לקרות גם הפעם, או לפחות חשבתי כך עד שהוא נישק אותי, ולמרות שזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי מעולם, כל הזמן הזה פחדתי שאולי הוא האחד בשבילי שאולי זה יהרוג אותי, ואז נזכרתי שזה מאוחר מידי שהוא כבר מת.
אני עדיין לא כל-כך בטוחה מה הוא, זאת ואמרת אני יודעת שהוא מת, אבל הוא לא בדיוק רוח רפאים והוא לא יכול להיות זומבי משום שראיתי את העצמות שלו, אבל נאי מניחה שזה לא כל-כך חשוב.
העיקר הוא, ששנינו פתרנות בעיות שלא ידענו שיש לנו, שמילאנו את החלקים החסרים בכל אחד מאיתנו, שמצאנו את מי שישלים אותנו.
אני מניחה שזה מצחיק באיזשהי דרך, שהמת והמקוללת מצאו זה את זו.