המתנה כדרך חיים

היה פעם בעבוע במרחב עצום, ללא גבולות. הבעבוע החל לנוע, לחוש את המרחב. פנה ימינה והמשיך ישר. עצר לרגע והסתכל. מצא את עצמו באותו המקום, במרחב עצום ללא גבולות. שינה כיוון והחל לנוע מעלה, לאחר מכן פנה לאמצע והמשיך לנוע במהירות הולכת וגוברת. לאחר זמן, שוב עצר ומצא את עצמו באותו המקום.

החליט על אסטרטגיה שונה: הוא יבחר כיוון ולא יסטה ממנו. בחר למטה באלכסון ולא הסתכל לאחור. הפיתוי לעצור הופיע מדי פעם אבל הפעיל את כל המשמעת שהייתה לו והמשיך. נע בשקט ובכל העוצמה עד שנגמר הזמן. אז עצר והתבונן. מצא עצמו שוב באותו המקום, במרחב עצום ללא גבולות.

החל לנוע ללא תוכנית, לכל מקום, בצורה אקראית. פעם למעלה, פעם ימינה, שינויי כיוון גדולים, שינויי כיוון קטנים, בקווים מעגליים, בזיגזג, בקווי גובה קבועים ואחר כך משתנים. כל מה שעשה הוביל אותו לאותו המקום, במרחב העצום ללא גבולות. המשיך והרגיש ייאוש, סחרחורת ותשישות.

כששוב הגיע הזמן לקצו עצר הבעבוע. אפילו לא בדק את מיקומו; ידע שהוא נמצא באותו המקום, במרחב עצום ללא גבולות. הבין שאין כל תכלית בתנועה ועצר. לא יזוז עד שלא ידע את הסיבה ואת היעד. זה נשמע לא הגיוני באוזניהם של חבריו ומשפחתו ולפי דעתם של הרבה בעבועים אחרים שנראו מרוצים בריצתם בתוך המרחב שלהם.

הבעבוע לא זז הרבה זמן, כמעט את כל הזמן. הרגיש תשוקה לתנועה אבל נשאר במקום. התשוקה התגברה עד שבפתאומיות הבעבוע התפצל. הבעבוע החדש שנוצר התחיל לנוע והתרחק. הבעבוע התפצל שוב. ושוב. המשיך להתפצל. כל התפצלות התחילה לנוע בדרכה. חלק מהבעבועים נעו במהירות, חלק באיטיות, חלק בפראות, חלק בצורה מסודרת, חלק במסלולים ברורים חלק במסלולים בלתי ניתנים לצפייה. הבעבוע התעקש לא לזוז, רק להתפצל.

לאחר זמן נוסף ראה ממרחק בעבוע. זיהה אותו כאחת ההתפצלויות. "בטח ייעלם בשנייה," חשב. אבל הבעבוע התקרב והצטרף. ברגע ההצטרפות הרגיש שאחרי עידנים הבין משהו על המרחב. עוד בעבוע הצטרף, ועוד פיסת ידע התגלתה על חלק אחר של המרחב.

המשיך להתפצל, לקלוט בעבועים חוזרים, לפרוש את המרחב, להרחיב את הגבולות ובעיקר – המשיך לחכות.