המתוקות האחרונות שלי

שרון, בפעם הקודמת שדיברנו לא הספקתי להשלים את הסיפור שלי. הזמן שלנו ביחד נגמר ואת רצת להספיק את המונית לשדה התעופה. משם נסעת לחצי שנה להודו; "לחפש את עצמך" אמרת לי, ואני כבר תפסתי שאת נאבדת לי. כנראה לנצח. אבל הבטחתי שאפרוש בפנייך את האהבות הקודמות שלי – אולי ידיעת העבר תקל על יצירת העתיד – הלוואי. מכל מקום, לא הספקתי לספר לך, ולמרות שהקשר בינינו עומד להתפוגג, אני לא יכולה להשאיר את החוט הזה פרום ואת הסיפור תלוי באוויר. אז החלטתי לשלוח מכתב, עד להודו הרחוקה, ולספר לך קצת על קרן, אולי זה יניח את דעתך ותסלחי לי.
בפעם הראשונה בה אני וקרן נפגשנו היא הביטה בי במבט מרוחק, מזלזל, גובל בהתנשאות. היא הייתה מעט יותר גבוהה ממני, עם עיניים בצבע תכלת ומבט חודר, כזה שמסוגל לקלוט אותך בתוך שניות. היא יכלה לרחף במחשבות במשך זמן מה – דקות או אפילו שעות – ומיד לאחר מכן לרדת לקרקע ולנהל שיחות ענייניות וקולחות, לנדב תובנות ומסקנות מחוויית החיים שלה ולחייך בדיוק במקומות הנכונים, לגעת בזרוע ברגע שהיא רוצה ליצור קרבה או למשוך תשומת לב ולצחוק בקלילות ספונטנית ושופעת חן כשיש לה חשק לפלרטט.
האמת היא שבאותו הערב היא די הגעילה אותי, היא נדמתה כמניפולטיבית וערמומית, מהבנות הכלבות האלו, הביצ'יות, שיהיו נחמדות אלייך כשהן צריכות טובה אך כשתהיי לא רלוונטית לעניין הן ישליכו אותך כפרי רקוב. כמו הגברים בסרטים, האלו עם הפרצוף הסקסי והמבט השטני, שעוזבים לפני שנגמר הלילה, בזמן שהאשה ישנה או מתקלחת. אני באופן אישי לעולם לא הגעתי לשלב הזה עם אף-אחד אז גם לא ננטשתי באיזה לילה חורפי. אולי יש דברים חיוביים בלהיות דחויה וחסרת ניסיון מיני – לפחות השריטות פחות עמוקות. או שפשוט סיטואציות אחרות, לא מיניות, הן אלו שחתכו בי בנפש? שהשאירו צלקות פתוחות? למשל הפעם ההיא שאלעד אמר שהוא רוצה שנפסיק לצאת ובנימוק לכך השתמש בנקודות התורפה הכי כואבות שלי, הכי אישיות, הנקודות שאני סיפרתי לו כי סמכתי עליו שהוא ישמור אותן לעצמו. לא חשבתי שהוא ירוץ ויספר לחברים שלו ועוד אחר כך יטען שזו הסיבה שהוא לא יכול לצאת עם אחת כמוני. כמה שזה נפל עליי בהפתעה, כמו גשם ביום קיץ. רק שבוע לפני כן אנחנו ישבנו מחובקים והוא לחש לי שהמוזרויות שלי הן מה שהופכים אותי לכזו מיוחדת והן הסיבה שהוא כל-כך מטורף עליי. הוא לא אמר 'אוהב אותי', לא. 'אוהב' זו מילה מחייבת מדי, מילה שזורעת אינטימיות, ששולחת חוט מקשר בין שני בדידויות, שמעלה את הציפיות לשמיים. לא. הוא העדיף לומר שהוא 'מטורף' עליי. מטורף זה רק ביטוי ללהידלק על מישהי, לומר שהיא חמודה, שהיא כיפית, אבל בשום אופן לא יותר מזה. לפחות כרגע, חשבתי לעצמי אז בתקווה ילדותית, בעתיד הוא עוד יתאהב; שבוע לאחר מכן הקשר הקצר והתמציתי בינינו הסתיים. נדמה לי שזה הקשר הרציני היחיד שהיה לי, את דורון אני לא סופרת.
בכל מקרה, נשוב אל קרן ואל הפעם הראשונה שנתקלתי בה. זה היה בכנס של תנועת 'אנונימוס' לזכויות בעלי חיים, היא הייתה מהפעילות המרכזיות באתגר ה'21 יום ללא בשר', משימה שקרניבורים לוקחים על עצמם כדי לבחון האם יש אפשרות להתקדם לתפריט בשרי פחות או סתם בשביל האתגר. קרן בעצמה באה מבית קרניבורי לגמרי אך היא טבעונית כבר כמה שנים. באותו הכנס קרן העבירה הרצאות פומביות ושיחות הסברה אישיות למעוניינים. אני הייתי באותה התקופה רק צמחונית אבל עניין אותי המעבר לטבעונות, הרגשתי שזה מעבר ראוי, שנמאס לי להיות במים הפושרים שבין לבין ואני רוצה לצעוד רחוק יותר עם הערכים שלי. ואם לומר את האמת, יותר משהערכים שלי עניינו אותי, נמשכתי לשוחח עם קרן, לשמוע, לשאוב אנרגיה ממנה, להכיר. היא הייתה נראית לי מרתקת מהרגע הראשון שבו עלתה על הבמה, לקחה את הרמקול ופירטה את התהליך שעובר כל עגל מרגע הלידה ועד לרגע השחיטה. נוכחתי לגלות בהמשך שמה שנדמה היה לי כזלזול הוא פשוט התכנסות בעצמך. קרן לא זילזלה בי.
שרון, סליחה שאני כותבת לך ככה, בכזה פיזור-דעת, בלי מבנה מסודר והגיוני אלא כרשמי אסוציאציות מהזיכרונות שלי. כשאני קופצת אל תוך בריכת הזיכרונות אני טובעת בהם ומסתחררת במערבולת ולכן אני כותבת כך. מקווה שתביני. אשוב לקרן.
קרן קשה להגדרה, או לפחות הייתה קשה להגדרה. מיד כשדיברתי עם אדם חדש ניסיתי להגדיר אותו, להכניס למשבצות הידועות ולתבניות המוכרות עד אימה. התכונה המיוחדת בקרן, התכונה שליוותה אותי וקסמה לי לאורך כל הקשר שלנו הייתה אי-הצורך לפרש התנהגויות של אדם אחר ולתחם אותם לשדה מזוהה. היא פשוט הקשיבה, הרהרה קצת, לעיתים הנהנה לעצמה בראש ולבסוף קיבלה והכילה. כל אדם היה בעיניה לתופעה מרתקת, ייחודית ובלתי-ניתנת להשוואה והפשטה. תחילה זה לא הסתדר לי עם קרן שמדברת עם כולם בנינוחות, שזורקת הערות מצחיקות ומסוגלת לפלירטוטים פה ושם. לא יכולתי להאמין איך עולם פנימי עשיר כמו של קרן מסוגל להבין ולהפנים את כל הכללים החברתיים הלא כתובים ולהתנהג לפיהם. לי אישית תמיד היה קשה לזכור את הכללים הרבים של הסיטואציות החברתיות ולכן נחשבתי לעוף מוזר בתיכון. אצל קרן ההיטמעות הייתה טבעית. מכיוון שהיא הייתה כה אותנטית היא לא הייתה צריכה לשחק שום משחקי-חברה או לציית לחוקים כלשהם, הכללים נכנעו לה.
למרות הריחוק הראשוני שלה ממני (שאני חייבת להודות שקצת נפגעתי ממנו), התרשמתי ממנה מאוד. האמנתי שאני יכולה למצוא בה דמות להערצה, שתדריך אותי, שתוביל את הסמטאות החשוכות של חוסר-הוודאות והתהיות האינסופיות. שאמצא בה חברת נפש, אדם בעולם שיבין אותי, שלא ישפוט את המוזרות המובנית שבי. רציתי לתפוס איתה עוד כמה רגעים לבד, לאחוז דקות נוספות שלנו יחד, אז שאלתי אם היא יכולה להיפגש למחרת בטענה ש"אני מעונייינת לשמוע עוד על אתגר 21 הימים". זה לא היה שקר גמור, אך גם לא אמת מוחלטת.
מתי הבנתי שאני נמשכת אליה?
כלומר, נמשכת ממש. לא כמו שמתחברים לחברה טובה אלא כמו שמתאווים לגבר, שרוצים שימלא אותך, שיכבוש ויסחרר. משיכה מינית שמורגשת בכל הגוף: בעקצוצים הנעימים לפני הפגישה ובהשתוקקות ללטף ולחבק כשהיא פורעת את השיער עם ידה או מרימה את החולצה מעט יותר מדי גבוה, ברגע הנוסף שאת מחכה בחיבוק הידידותי כביכול, כשאת מסניפה את השמפו האחרון בו היא חפפה, כשאת יודעת שאת רוצה יותר מסתם חברות של שתי בנות. איפשהו בתחושות האלו נאלצתי לקבל שאני נמשכת אליה. במלוא מובן המילה. אני חושבת שהתודעה הזו חלחלה למוחי בערך בפגישה הרביעית, כשישבנו אל מול הים באמצע הלילה.
הדף שלי עומד להיגמר ואני לא רוצה לכתוב יותר מדי, קודם כל שהמכתב יישלח, שאדע שאת קראת אותו, שתגיבי לי משהו, אפילו כמה מילים. אם תשלחי לי מכתב חזרה אדע שיש עוד סיכוי לסליחה, שיש עוד אפשרות להמשך הקשר שלנו, שהלהבה לא דעכה לחלוטין. אני יושבת עכשיו בחדר שלי, החדר שאת היית בו כל-כך הרבה פעמים, בשעות משונות ומיוחדות, שעות שלעולם לא אשכח. את חשובה לי יותר מכל אדם אחר בעולם; המשפחה, החברים, ואפילו ההיא שבגללה נוצר הקרע הזה בינינו, כולם כאין וכאפס לעומתך, שרון.
מתפללת שתסלחי לי ושעוד נשארה לך אהבה בלב כלפיי.