המתבודד

מאת: ו. מ. ארואה.

היה זה בערך יום השנה לראשית גלותו של המתבודד באותו יום קיצי. חולות המדבר שתקו לכבודו שתיקה חרישית ואף הרוחות פסקו ממשובן לכבוד המאורע השנתי. ודווקא ביום הזה החליט המתבודד ללא כל לבטים כי עליו לשוב על עקבותיו, בחזרה אל הכפר הומה האדם שממנו נמלט לפני חודשים רבים.

פניו הקמוטים, שעוצבו בקפידה על ידי חריכת השמש היוקדת ומכותיה של הרוח המדברית, השקיפו ממקום משכנו על המדבר המונח לפניו. הדרכים עברו שינוי ניכר מאז שהגיע לאוהל בדידותו והמתבודד הזקן הטיל ספק רב ביכולתו לשוב מהגלות הנוראה שגזר על עצמו. השמש הזורחת הטילה אורה על אוקיינוס של גבעות עירומות ועשבים נבולים שאותו חוצות בעוז דרכי עפר מאובקות שהספיקו להתכסות במהלך החורף תחת מעטה עצי שיטה צעירים.

במשך שנותיו במדבר, המתבודד מילא את חוסרו באיש שיח בדיבור אל הרוח המנשבת. הוא מצא בה הדבר האנושי ביותר שאי פעם פגש בו, הן בכפר והן בחבלי המדבר. הוא מצא בחמימותה רגש אוהב ורחום ובחוזקה הרב את ההזדהות עם סבלו הרב במדבר הלוהט. "עוד אשוב אל המדבר", הבטיח המתבודד, "אשוב אליו כהרף עין ברגע שאגלה שנית את איוולתם של הכפריים. אך כעת אני זקוק לאיוולת זו יותר מכל ובארץ הארורה הזו לא מצאתי אף קמצוץ ממנה".

הרוח התחזקה במהרה למשמע דבריו של המתבודד, היא שרקה בעוצמה רבה בנקיקי ההר שתחתיו וכמעט שהפילה כליל את אוהל הבד שמאחוריו. "אל נא לך בזעם, יפתי" אמר המתבודד לרוח בקול נעים ורך כאילו דיבר עם ילדתו שלו, "כפי שהגעתי כך אחזור. איני רוצה בחברתם של אנשי הכפר הנבערים, רודפי הבצע וחסרי המצפון, איני כמותם כלל." הרוח דממה לרגע קט אך אז שבה לנשוב כזרם דם המתפרץ מעורקו של פצוע. "איני רוצה בחברתם כלל", המשיך המתבודד, "אך שבועות רבים שלא מצאתי דבר מאכל בחולות ומאגריי הולכים ומצטמצמים. בהן צדק יפתי, רק הרעב הוא זה שמציק לי והשאר נוח ונעים". הרוח המשיכה בסערה עד שקיעת השמש בעוד שהמתבודד מהרהר בראשו על המסע הצפוי לו.

"חמישה ימים בלבד", כך הבטיח לרוח הדוממת לפני רדתו מההר הבודד, "יומיים אלך בדרכי אל הכפר המרוחק בו אשהה מספר שעות ותו לו ואז אחזור מהר ככל שאוכל אל המדבר." קול הבטחתו רעד בחולות המדבר הזהובים ונראה היה שמגיע לכל שיח ועץ במרחבי המדבר השומם. "חמישה ימים בלבד! רק זאת ולא יותר, לא אשהה יותר מחמישה ימים הרחק ממבצרי" צעק נגד כיוון משבה של הרוח.

הוא לקח עמו את שארית המזון שעוד נותר לו מהיום בו הגיע לראשונה אל פאתי ההר המדברי הבודד. חופן דבלים, כיכר לחם עבשה וקציץ בשר מומלח, את כל אלה ארז בתרמילו הצר. המתבודד כבר התרגל לרעב ולחולשה הפוקדים את גופו שאינו מקבל יותר מכמה פירות שיזף, המנות הזעומות שנטל עמו היו ברכה משמיים בשבילו. הוא ירד מההר החולי באיטיות רבה, חושש להשאיר את אוהלו חשוף לפגעי השמש, הרוח וחיות הבר. בסופו של דבר, הבחין המתבודד כי רגליו אינן עוד נמצאות בשיפוע וכי ירד מההר בפעם הראשונה מאז תחילת האביב.

תוך הליכתו הצולעת והמגושמת, הבין המתבודד כי רגליו החלושות לא יוכלו לשאתו במהירות לזמן רב וכי ייאלץ להיגרר בדרכי המדבר זמן רב יותר מחמישה ימים. במבוכה וצער על אומדנו השגוי ביקש המתבודד מחילה מהרוח. "זו רק הזקנה שתאט אותי" כך אמר אל הרוח, "הרי זו את האשמה שאת הליכותיי במדבר הקשית ואת רגליי הדואבות הכשלת בעת סיוריי".

המתבודד דידה רגליו בחול בחיפוש אחר דרך בנויה היטב שבה יוכל ללכת. הוא נזכר כי זמן רב לפני הגעתו היה המדבר מקום שוקק ומלא חיים, סחורות ותבלינים עברו בדרכים מסותתות היטב וחיות הבר המאיימות ניצודו על ידי חיילי המשמר. המתבודד היה נוהג להעלות זיכרונות מדי פעם בפעם על המסעות שעבר כסוחר צעיר בלב מדבר שוקק וכיצד נהג לעצור את כרכרתו בצד הדרך ולדבר עם עוברי האורח על המתרחש בכפר. אך היה זה לפני זמן רב וכל הסוחרים הצעירים הזדקנו מכדי לנהוג בסוסיהם והחליפו את חבלי הסוסים בחבלים אשר קשרו אותם לקרקע היציבה.

סוף סוף מצא לפניו דרך מסותתת דיה שבה יוכל לשוב אל הכפר. הוא לא ידע לאן מובילה הדרך אך הניח, על סמך ניסיון העבר, שכל דרך שייקח תובילו למקום מיושב מספיק שבו יוכל להשיג מזון. בסתר ליבו קיווה המתבודד שהדרך אינה עוברת כלל וכלל דרך הכפר המיועד ושיגיע במסעו לאיזו באר נטושה בה יוכל לתור אחר מים ודברי מאכל. יותר מאשר הציק לו הרעב המתמשך, הציקה לו הידיעה כי ייאלץ לשוב ולקחת חלק באותה איוולת יום-יומית שהייתה נהוגה בכפר.

ככל שהתקדם בדרך הבחין כי אין היא דומה לדרכי המסחר שהכיר שכן היא מפותלת ומעוקלת. "וודאי אין זו דרך סוחרים מימי המדבר הפורח" הרהר בראשו, "וודאי שביל להרפתקנים ולחוקרים למען יסרקו את המדבר לאורכו ולרוחבו". הוא חשב על עצמו כמעין הרפתקן שכזה. גם הוא עזב את מקום מגוריו כדי לתור אחר מבוקשו אך בניגוד לשאר ההרפתקנים, הוא התחיל את מסעו מלב המדבר ולא מפאתו.

היום הראשון עבר ללא מכשול וללא פגע והמתבודד הודה לרוח על כך שלא הקשתה עליו במסע המפרך. עם בוא הליל הקריר, הוא קבר עצמו בחולו החם של המדבר, נותן לרוח הנעימה ללטף את פניו. "הלא את, יפתי, הובלת אותי לדרך זו, לא כך?" הוא דיבר חרישית אל הרוח הנושבת מעל עיניו, "חשתי כי דחפת אותי קלות לאותה דרך ואני מודה לך על כך מקרב לב. זוהי דרך יפה ומלאת חן וזכיתי למספר רגעים לחוש בה כימיי הראשונים במדבר." הוא נרדם לצלילי אוושות החול ותקתוקי החיפושיות המרקדות עליו.

בבוקר המחרת נגלה לעיניו המחזה שחשש ממנו מכל. האוקיינוס המדברי עלה על גדותיו והציף בחול רב את המשך הדרך המפותלת אשר גבעות המדבר לא נתנו לו מחסה מפני סופות החול. חמתו של המתבודד עלה והוא החל רושף ומצטעק על הרוח המדברית, "מדוע ברע לי תחפצי? להוליכני שולל התכוונת כאשר דחפת רגליי לעבר דרכי? עוד אגווע ברעב מפאת הבלייך ושקריך!" כך הטיח בכעס ברוח השקטה אך הזו סירבה להשיב.

המתבודד חש מרומה ונלעג. הוא כבר למד מניסיונו הרב כי חולות המדבר בוגדניים וכי השמש זדונית וחסרת רחמים אך לא חשב אף לרגע כי תהיה זו הרוח שתהתל בו במסעו הרה הגורל. הוא קם מקברו החולי וחזר על עקבותיו בדרך הסלולה שהמשכה לא התגלה בפניו. לאחר שעות מספר השתהה המתבודד על צומת דרכים, פוסח בין שני הסעיפים. הוא תלה תקוותיו ברוח באמונה שלמה כי מעשה הבוקר היה פריו של שטות לילית בלבד, רוח פרצים פתאומית. "עזרי נא לי יפתי!" קרא המתבודד אל הרוח, "כי איני יודע היכן הייתי ובאיזו דרך אני ניצב". הוא הבחין במשב קל וכמעט שלא נראה לכיוון דרך חורבות שקיצים רבים ניכרו על אבני שפתיה.

דרך החורבות הייתה ישרה ונראה היה כי נוצרה ממלאכת רצפים מוכשרים. הייתה זו אותה דרך סוחרים ותיקה שבה נהג המתבודד לרכוב בצעירותו. הוא נחרד להיזכר באותה דרך שידע בוודאות כי מובילה היא אל הכפר הישן אותו תיעב כל כך. רחש בליבו קול לנוס על רגליו בחזרה אל ההר ולקוות לגשם ברכה, שהרי האיוולת כמו המגיפה נוהגת. בכל צעד ופעם ניצב המתבודד על פסגה תלולה בין הצעד הבא לצעד שקדם לו ובכל פעם דחפה אותו הרוח משב קלוש כלפי הצעד הבא. כך נמשך היום השני, בצעדים שקולים ומדודים שהאטו אף יותר את קצבו של המתבודד היגע. אך הפעם התפלא המתבודד להבחין בכך שהרחיק לכת מלב המדבר ושכעת אין חולות זהב תחת רגליו כי אם עפר קשיח בגוון אדום. לא עוד יכול היה לקבור עצמו בהררי חול חמים ובנסיגת החמה הקופחת חיפש אחר מקום מסתור.

המתבודד סירב לרדת לסוף דעתו שלו בנושא חיפוש המסתור והאמין כי מונע ממנהג ישן מימים רחוקים בחייו במדבר. הוא לא ידע את טיב אותו מנהג שהאיץ בו ועלה בו חשד קל כי מדובר בשארית האיוולת שדבקה בו בשהותו הקצרה בכפר, לפני הגלות שגזר על עצמו. לבסוף מצא מקום לינתו בכוך חנוק וחשוך, שם הסתתר ללא נים וללא מרגוע. הרוח נישבה על בין הנקיקים והסלעים, שורקת מנגינות ערש, אך עיניו של המתבודד סירבו להיעצם. אזניו דימו את השריקה לקריאת קרב מסתורית שאין לה מכריז נראה לעין.

הזריחה גאלה את עפעפיו הכבדים והמתבודד צנח אל שינה ערבה. הייתה זו הרוח שהעירה אותו משנתו כאשר נשאה אבק ועפר אל נחיריו והקימה אותו מן הקרקע בשיעולים כבדים. הייתה זו שעת צהריים אך הגבעות והסלעים המצלים דימוה לשעת בוקר מוקדמת. המתבודד הבחין כי חופן הדבלים פזור כעת על העפר האדום, כחיפושיות על פני החול הזהוב. "שוב צוחקות לי חיות הבר הארורות!" התרעם המתבודד, "מקרבות את קצי באיטיות!".

בשארית היום השלישי, המתבודד החיש צעדיו לעבר הדרך. הרעב והחשש ממעללי הליל גברו על פחדיו מאנשי הכפר. "הלא גם הכסיל יודע לגדל מזונו, לא כך?" שאל את הרוח החולפת בכל פעמים שעלה בו הספק. "ואתה, שניתקת מהאיוולת ומהבלי האדם, חוזר ומתרפס בפניו?" כך נדמה היה למתבודד שעונה הרוח השורקת.

אך כל אלו לא האטו כלל וכלל את צעדיו של המתבודד, יום אחר יום צעד על עצמותיו הדואבות בדרך החורבות, לא עוצר אף ללינה מחשש שהליל ושלוחותיו יעשו שמות בכל אשר לו ובדרך בה הולך. ביום החמישי, כאשר עדיין לא נצפה ישוב באופק ולאחר שראה כי אין הליל נורא כפי שחשב, פנה המתבודד לרוח פעם נוספת.

"האין בך רחמים ומוסר? האם האיוולת דבקה גם ברחשייך? הלא רווית מהסבל שנכפה עליי או שמא רק חזרתי תביאני להשקיטך? הרי נתתי הבטחתי לך, כמה ימים בודדים, לא יותר! ואת היא זאת שמאריכה את עול המסע ואת מספר ימיו ואת היא זאת שמרחיקה רגליי מיעדי. לא שכחתי ולא אשכח את איוולת הכפר ולא אתרחק יתר על המידה מן המדבר, נווה אושרי ובדידותי כאחד." לפתע נחרד המתבודד להבין כי הרוח אין עוד נושבת בפניו כשם שעשתה בכל פעם שדיבר לקראתה אלא לצדו בלבד, רחוקה ממסלול הליכתו ומדבריו, חולפת על פניו ללא משים.

ביום העשירי בלבד צפה במקום ישוב באופק, רק לאחר תום כל תחנוניו וזעקותיו של המתבודד הזקן והיגע. הרוח לא הקלה עליו כלל וכלל, היא הוסיפה לחוזקה וליטשה את פני המתבודד במשבה החזק ובגרגירי החול אשר חרצו את עורו. המתבודד נתן גופו הדואב אל מעשיו של המדבר כי תש בו הכוח להתאונן על מעללי הרוח. "וודאי כשאחזור יירגע משב הרוח", כך הרהר בלבו, "כשאחזור יירגע משב הרוח..".

הרוח המשיכה לנשוב לצדו, כעובר אורח ולא כמורה דרך. המתבודד חשב בינו לבין עצמו כי הרוח הטרודה צופה בו יום וליל ממקום נסיעתה לשמור שיחזור בדרך בה הלך, בחזרה אל ההר הבודד ואוהל הבד המרופט. הוא ניסה להסיט מחשבותיו ממקום גלותו הנצחית כי נחרד מהאפשרות שהרוח תמשול בדעתו ותביאו לחזור אחור אל המוות הרודף אחר עקבותיו.

בבוקר היום השנים כבר היה במרחק מאות בודדות של צעדים מפתח הכפר המיוחל אך הרוח שינתה פניה לחלוטין. היא הסיטה משבה לכיוונו ועמדה בפתח שער הכפר, חולשת על המישור הניצב בפניה. הפעם ידע המתבודד בוודאות כי לא רק שאיוולת הכפר דבקה בה כמגיפה אלא גם שכעת האיוולת היא כל תכולתה. המתבודד הלך כנגד הרוח המתעצמת אשר החלה לקרוע את בגדיו הבלויים ולבדר את כנפי מעילו. "שגיתי, יפתי", כך צעק לעברה, "לא רק דומה הייתה לבת אנוש כי בת אנוש את ואין רע מכך. היתלת בי בתומי הרב לחשוב כי טובה את מכל כפר וכפר אך הנה עומדת את בפתח שערי הישוב, שולחת חצייך אל פניי החרוכות".

הוא ניצב במרחק צעדים ספורים מהשער וסיכן את עיניו כאשר הרים את מבטו המרותק לקרקע. חומת אבן אדירה נגלתה לפניו, אכן ראה אותה ממרחקים אך סירב להאמין כי לא הייתה תעתוע של הרעב והרוח שסבבה אותו. המתבודד שלח ידו אל השער אך גילה כי האיוולת דבקה גם בו וכעת ציריו נגדו הם ניצבים.

הרוח שינתה כיוונה בפעם האחרונה, מגייסת את כל אוויר המדבר היבש אל פיה ושולחת אל המתבודד היגע. בתשישותו הרבה, קרס המתבודד אל מול החומה בעוד הרוח דוחקת אותו אל שערי הברזל. היא לפתה בגופו היגע בחוזקה, מטיחה בו נקמתה וזעמה ויונקת מפי המתבודד את מילותיו האחרונות.

"אינך אותה הרוח שפגשתי בצעירותי, גם לא אותה הרוח שפגשתי בראשית גלותי, כי מחשבתי ואיוולתי שלי דבקו בך", פלט בקול חנוק, "את איוולת המתבודד ירשת וכעת זו אותה האיוולת העומדת כנגדי". לאחר הדברים הללו שקעה גופת המתבודד בעפר בעוד הרוח מכסה אותה בחול החם. ואף כפרי לא ידע כי בפתח שער ישובו נם מתבודד רעב.

—כל הזכויות שמורות לוולטר ארואה—