המשורר הצייד, והמילה הנעלמת

קיץ המשורר היה אובד עצות. הוא עמד מול חומה עצומה בצורה של דף לבן חלק ממילים. במשך כל השבועות האחרונות היה מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה מסיוט בו רודף אחריו דף ריק, עוטף אותו עד מחנק, ונזרק ביחד אתו לאשפה. היצירה הלא גמורה שלו מכאיבה בוורידים, נגררת ללב וחוסמת אותו כמו גוש של שומן. אט, אט, הפך חסר תחושה, וכבוי. על כן היה חייב לעשות מעשה.
קיץ המשורר לבש כעת בגדי הסוואה ירוקים בהירים, אפורים. הפנים שלו צבועות גם כן. רובה ציידים עם כוונת משוכללת מונח על כתפו. בחגורתו היה מימה, פנקס ועט, חצי הרדמה, ושוקולדים. הוא הסתתר מאחורי שיח, כורע על ברך אחת ומביט מעבר למשקפת. הוא ראה את המילה 'יכול' מסתובבת ימינה ושמאלה עם הקרן הגדולה שלה, הגוף הרחב, והזנב הקטן. 'יכול' היה זכר מבוגר אך הלך ללא העדר שלו. הוא ליחח עשב באין מפריע ומבלי לשים לב לקיץ. אך קיץ אינו מעוניין בצייד המילה הזאת.
בעולם המילים הצייד חוקי ואפילו רצוי. אחרת איך המילים יעברו לעולמנו? המשוררים, הסופרים ושכמותם הם הציידים והמייבאים את אותם מילים. בארץ המילים ישנו מגוון עצום ובלתי נדלה של מילים. חלקן רגילות כמו 'כלב' או 'בית', מילים שמצויות בפי כל. חלקן מלוכלכות כמו 'זונה', מילים שנראות הרבה יותר כמו וירוס ומתרבות מהר מידי. חלקן אקזוטיות כמו 'כרמיל', מילים נדירות ויפות. וחלקן אפילו עוד לא הומצאו כמו 'פרלן'.
קיץ עדיין לא ידע איזה מילה הוא מחפש אבל זה חלק מהצייד. הוא נע לתומו בעשב הנמוך והצהוב. ספארי המילים הזה שוקק חיים. 'לא' ו-'אל' הסתובבו להם כמו תאומים הפוכים ובעיקר מנעו ממילים אחרות לעשות דברים. 'שמש' הייתה בשמים, עגולה מאוד עם ליבה חזקה, ומיד אחריה רודפת 'חמה', שניהן חיממו באורן את כל עולם המילים.
ב
ק
ב
ו
ק
עמד לו הפוך על ראשו לתומו בשדה. רזה עם בסיס מוצק ויציב. ראשו חד נעוץ באדמה, כאשר כל המילה מתנקזת אליו. קיץ חשב שהוא לא מחפש במקום הנכון. הוא צריך ללכת למקום יותר אפלולי. הוא שם פעמיו לכיוון הג'ונגל הסבוך.
אור כמעט ולא נכנס לג'ונגל. 'פחד' דוקרני ומבלבל אורב בצללים. קיץ אינו הבחין בו. 'פחד' מתקרב בהתגנבות. קיץ אפילו לא שם לב שהוא תחת התקפה. 'פחד' עבר דרכו, והשאיר את הארס בתוך נימיו של קיץ. קיץ הרגיש צמרמורת. זיעה קרה החלה לבצבץ בעורפו. ליבו פרפר בחזהו. מפלצות הופיעו בראשו ומחוצה לו. נכנסות ויוצאות כמו היה דלת חנות ממתקים בלב גן ילדים. לחץ עטף את מוחו והכאיב בקיפולים. הוא נפל לרצפה והחל לזחול על הגב. הוא נצמד בגבו לעץ קרוב והתכווץ לתוך עצמו. לאט הוא התקפל לתוך תנוחה עוברית. זה הסוף.
זה עוד לא הסוף. קיץ כבר היה לא פעם בסיטואציה הזאת. הוא ידע, יש דרך להתגבר על הפחד. רק צריך לחשוב על זמן שבו הוא היה מאושר. תמונה של ביתו הקטנה הופיעה בדמיונו. בת שלוש הייתה, שיערות זהובות לראשה, ועיניים חומות. חיוך עם שיניים שלא כולם ישרות, זיכרון ילדתו שלח קרן אור בכל גופו של קיץ. הוא פקח עיניו. 'פחד' עמד מולו גדול, ומבלבל. קיץ היישר עליו מבטו. 'פחד' הביט בו עם עינו המבוכית, שבלול מאיים. קיץ נעמד, ונשם נשימה עמוקה. 'פחד' החל להתכווץ, לבסוף נכנע הסתובב והלך.
קיץ המשיך בדרכו בג'ונגל. לפתע הוא ראה בוץ טובעני ובתוכו המילה 'אהבה' בצבע כרמיל. 'אהבה' כבר הייתה שקועה חצי הדרך. היא הייתה במקום הלא נכון של העולם. זאת לא המילה שקיץ חיפש. הוא סובב את גבו למילה ופסע משם, משאיר את 'אהבה' לשקוע בקברה הבוצי. מבחינת קיץ האהבה מתה עם ביתו הקטנה בתאונת דרכים לפני שנתיים. קיץ נרדם על ההגה.
קיץ יצא מצידו השני של הג'ונגל, שם המתין לו מדבר. חול צהוב בערמות עד קצה האופק. הבגדים לגופו כבר לא התאימו לסביבה. אין לו צורך בהסוואה. הוא יפגוש במילה פנים אל פנים ויכניע אותה. גם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה. הוא הלך שעות. 'שמש' ו-'חמה' כבר החלו לרדת. האופק היה שילוב של כתום, אדום, וצהוב, אשר לאט משחירים.
לפתע צללית הסתירה את השקיעה הדוהה. קיץ אימץ את עיניו את מול אותה צללית. הייתה זו צלליתה של מילה. קיץ מיד הבין, זאת המילה אותה חיפש. 'אשמה'. את המילה הזאת הוא צריך להכניע. זאת המילה שחסרה לו ליצירה הבלתי גמורה. 'אשמה' בעלת מרכז גוף רחב אך עמוסה עד לעייפה בקוצים. היא כבדה ואיטית, אך כשהיא מתיישבת על טרפה היא לא מרפה בקלות. היא דוקרת ופוצעת, מקיזה דם, חורכת את הנשמה.
'אשמה' עמדה בראש הדיונה, מביטה בשלווה בקיץ. קיץ לא המתין הוא זרק מעל כתפו את הרובה ועבר למצב כריעה. בשנייה שלקח לו להוריד את המבט לטעינת הרובה בחץ הרדמה 'אשמה' נעלמה. הוא פתח בריצה עד קצה הדיונה. הוא לא ראה דבר. לפתע 'אשמה' זינקה עליו ציפורניה השלופות מכוונות לראש. ברגע האחרון קיץ הצליח להתגלגל ימינה. הוא התגלגל חצי דיונה למטה לפני שהצליח לעצור את עצמו. הוא התייצב, מיד כיוון את הרובה, ושלח חץ. החץ ננעץ בגופה הרחב של 'אשמה'. זה לא עצר את 'אשמה'. קיץ ניסה לטעון חץ נוסף, אך 'אשמה' כבר זינקה מקצה הדיונה היישר על קיץ.
קיץ נפל על גבו, משתמש ברובה כחוצץ בינו לבין 'אשמה' המשתלחת. קיץ הצליח לשחרר יד אחת לחגורתו על מנת לחפש אחר חץ נוסף בחגורתו. כל מה שידו העלתה היה העט. הוא נעץ את העט היישר בחור עינה של 'אשמה'. 'אשמה' נרתעה לאחור. קיץ קם על רגליו וירה מספר חצי הרדמה בחיה. 'אשמה' נפלה על החול בחבטה יבשה. חול עלה לאוויר.
קיץ מיהר להוציא את הפנקס שלו מהחגורה. הוא הצמיד את הפנקס לגופה הרחב של 'אשמה'. תפס באצבעותיו את העט, ושלף אותו בתנועה מהירה מעינה של 'אשמה'. הוא נעץ את העט דרך הפנקס. העט חדר לתוך עורה של 'אשמה'. המילה החלה להישאב לתוך הפנקס בגל של דיו שחור. היא התגשמה מחדש בפנקסו של קיץ. כעת הוא יכול לסיים את יצירתו. האשמה תישאר אתו לנצח בין אם הוא ירצה או לא, אך כעת הוא יוכל לחלוק אותה עם אנשים אחרים. אולי זה מה שיביא לו גאולה.