המרתף

המרתף / אורלי זיו
הם חזרו מטכס הקבורה של הסבא ועוד לפני שהספיקו להיכנס הבייתה הגיע פול עם הטרקטור אליו הייתה מחוברת עגלה עם ערמות של ענבים שרק נבצרו. פול ירד מהטרקטור, פתח את מכסה העגלה, שפך בכניסה למחלבה את כל הענבים ואמר לו "ג'ובאני תכין לי יין". עלה חזרה על הטרקטור ונסע.
פניו של ג'ובאני האדימו והוא עמד לצרוח על פול עם כל הגרון שלו. כמו שבחיים הוא לא צעק. פתח את הפה וסגר אותו עוד לפני שיצא קול. הוא לקח נשימה עמוקה. זה לא היה זמן למהומה. בתוך תוכו רצה לחשוב שזה סימן מסבא שלו.
הוא לא סמך על פול שיגיד לו את האמת. פול תמיד היה שיכור. הם אף פעם לא דברו למרות שפול למד אתו בכיתה. הוא אפילו לא חשב, עד לאותו רגע, שפול ידע איך קוראים לו. ג'ובאני מעולם לא ראה כמות כזאת של ענבים נשפכים ליד הבית או המחלבה שלהם. הענבים היו בצבעי סגול בהיר וירקרק. מענבים כאלה אפשר לייצר יין לבן וגם יין רוזה. סבא למד אותו.
ג'ובאני שהיה נסער מכל היום הזה לקח את המגרפה והחל לגרוף את הענבים למטה לחדרון הצדדי של המחלבה. בחדרון הזה היו משתמשים כשכמות החלב הייתה גדולה במיוחד. ג'ובאני ידע גם שעם ענבים כל כך טריים אסור לחכות. הוא הכניס אותם לתוך המיכל הגדול אליו היו מזרימים את החלב לפני החימום. הוא חלץ את נעליו, קפל את מכנסיו עד לברכיים ונכנס ברגליים יחפות אל המיכל עם הענבים לדרוך עליהם. הוא העביר את הענבים הדרוכים לכדי החלב שעמדו בצד מוכנים לחלב של הבוקר. הוא ידע שבבוקר הוא יהיה חייב למהר לקנות כדי חלב חדשים לפני שמישהו ישים לב ויתחיל לשאול שאלות. גם לשאלות של עצמו לא היו לו תשובות. הוא יחמוק החוצה בזמן שחולבים את העזים.
הוא סגר את הכדים והוריד אותם למרתף. הוא ירד למרתף מינוס 3. לשם הוא ידע שאין סיכוי שמישהו ירד. זאת הייתה קומת המרתף של סבא. כולם ידעו שלשם אף אחד לא יורד. גם הוא בעצמו מעולם לא ירד לשם. הוא נזכר איך אימו תמיד הייתה מאיימת עליו שלא ירד לשם ומפחידה אותו שאם ירד, החולדות והעטלפים ינגסו לו את האצבעות של הרגליים. הרגליים שלו זגזגו והוא כמעט מעד. דלת המרתף הנעולה בלמה אותו. הוא לא ציפה לדלת נעולה אבל הוא גם לא באמת היה מופתע. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו למי יפנה לבקש את המפתח. ואיך יאמר שירד לשם דווקא עכשיו כשסבא כבר עזב. הוא יצטרך למצוא את המפתח בין חפציו של סבא. ומה בינתיים הוא אמור לעשות עם כדי המיץ המתפוצצים. המחשבות התרוצצו כמו עכברים חסרי תועלת.
הוא עצר לפני הדלת הנעולה ולקח נשימה של טחב אל הריאות לאוורר את מוחו. בעודו אובד עצות, הכה בו ברק הזיכרון של פגישתו האחרונה עם סבו. הוא נזכר איך סבא לקח את כף ידו והטמין בתוכה מפתח קטן, קפל עליו את אצבעותיו ולחש לו: "אני סומך עליך שבבוא היום אתה תמצא את המנעול שהמפתח הזה פותח". הוא זכר ששניהם כבר קצת התנדנדו ולכן הוא לקח את המפתח ותחב לכיס. הוא היה בטוח שבפגישתם הבאה הוא ישאל את סבא בצלילות הדעת על המפתח והמנעול שלו.
הוא רץ הבייתה לחפש את המפתח. הוא עבר על כל כיסי המכנסיים שלו ולא מצא. הוא הרגיש איך החום עלה לו מהרגליים לכיוון בית החזה והידיים שלו החלו להזיע. לא היה לו אפילו את מי לשאול. הוא נשען אובד עצות על הדלת ואז שם לב לזוג מכנסי העבודה, שהיו תלויים עליה. אלה עם החורים בכיסים. הוא החליט לנסות את מזלו, הכניס את ידו לכיס ושמע צלצול של מתכת נוקשת על הרצפה. הוא לקח אתו פנס ורץ חזרה למרתף. המנעול נפתח. הוא נשם לרווחה. דחף בשארית כוחותיו את הדלת הכבדה והבחין בשתי מדרגות. על המדרגה התחתונה הייתה מונחת מעטפה. הוא האיר מסביב עם הפנס. החושך סנוור את עיניו. הוא הספיק לראות שבצד ימין מונחת תיבה ובה שני בקבוקי יין. הוא התקרב עם הפנס אל הבקבוקים וזיהה שהם דומים לבקבוק שסבא פתח לכבודו בפעם האחרונה שהם נפגשו. בעצם זה היה כשהוא נתן לו את המפתח. סבא ספר לו, שקבל את הבקבוק מתנה מחבר. האורות הבהבו כמו בקצר חשמלי. הוא הניח את כדי החלב המוצפים במיץ ענבים, בצמוד לתיבת הבקבוקים, ליד הקיר הלח. הוא ידע שהוא ישוב למרתף לא רק בגלל כדי המיץ. הוא נעל חזרה את הדלת וחזר לביתו עם המעטפה.
הבית כבר היה שקט. הוא נכנס בשקט לחדרו ונעל אחריו את הדלת. הוא התיישב על השמיכה המשובצת שהייתה פרושה על המיטה ונשען על הקיר כשבידיו החזיק את המעטפה. הוא קרב את המעטפה לאפו והריח אותה, כאילו הוא הריח פקק של בקבוק יין, שרק נפתח. כמו שסבא למד אותו. הוא ניסה לנחש לפי הריח כמה זמן המעטפה הייתה מונחת על המדרגה. המעטפה הייתה ספוגה בריח של טחב אבל היא לא הייתה רטובה רק לחה.
ג'ובאני בהה במעטפה. הוא כבר היה מאד עייף מהיום שעבר עליו ועיניו החלו להיעצם. המכתב נשמט מידיו אל הרצפה. הוא נרדם כמו בול עץ, ככה כמו שהיה.
למחרת בבוקר הוא קם במהירות לקנות כדי חלב חדשים לפני שמישהו ישים לב לכדים שנעלמו. לרגע הוא שכח מהמכתב. האירועים של יום האתמול רצו לנגד עיניו כמו סרט בהילוך מהיר. כאילו זה לא היה הוא שם. הוא הבין שהוא לא יכול לעכל את כל החלב החמוץ הזה.
את היום למחרת הוא רצה להעביר בשגרה הרגילה. הוא הלך למחלבה והתנדב לשטוף את המיכלים. הוא הרגיש שהוא זקוק למים שישטפו מעליו חלקים מיותרים. הוא היה צריך לתת למים לנקות את השיירים כדי להתחיל נקי. המים זרמו ומחשבותיו נשטפו כאילו היו כפיסי שעם שהתגלגלו במי נהר שוצפים.
קול צעקתה של אימו הקפיץ אותו מתרדמת השטיפה, "מה זה בזבוז המים הזה? וכמה זמן לוקח לשטוף את חדר החביות? יש לנו פה חלב שצריך להתחיל לחמם ולגבן".
"כן, כן אמא. מיד. הכל מוכן לך ולחלב שלך".
הוא גרף את המים הנותרים. היא נכנסה עם דליי החלב והוא עזר לה לשפוך אותם לתוך המיכל הגדול. המיכל בו דרך את הענבים ערב קודם. "אם היא הייתה יודעת …" חשב לעצמו ואז אמר לה: "לכי לך הבייתה לנוח. את ודאי עייפה מיום אתמול. אני אישאר כאן ואמשיך." כפי שעשה פעמים רבות, כשהיה זקוק לזמן של שקט עם עצמו. אימו לא התנגדה גם היא הייתה צריכה זמן לעכל את כל החלב שנשפך.
המחשבות על המכתב שמחכה לו מיהרו את צעדיו. בנשימות הסקרנות נמהלו גם חששות. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו ולו סיבה אחת למה סבא השאיר לו מכתב. על המעטפה היה כתוב 'אישי. /עבור ג'ובאני. מסבא' מה כבר לא נאמר ביניהם, שהרי היו נפגשים לפחות אחת לשבוע, בימי שלישי בנוסף למפגשי סוף השבוע עם כולם.
הוא כל כך רצה לספר למישהו על המכתב שמצא. לחלוק את מחשבותיו ולשמוע שאין לו ממה לחשוש. מי בכלל יוכל להקשיב לו ולהבין את חששותיו? ואולי הוא צריך להשאיר את העניין בסוד? למי יוכל לומר שמצא את המכתב על המדרגה התחתונה של המרתף בקומה מינוס 3? ואיך פתח את המנעול? יותר מדי שאלות. במקרים כאלה כשהיה צריך למצוא תשובות היה הולך אל השחפים בחוף. הוא רצה להכין את עצמו היטב לרגע פתיחת המכתב. הוא ידע שברגע שהוא יפתח אותו ויקרא אותו כבר לא תהיה דרך חזרה.
באצבעות רועדות הרים את המכתב מהרצפה וסובב אותו כאילו היה פקק של בקבוק יין משובח. הריח התפשט בנחיריו וטפס אל ראשו כאילו הריח אדי אלכוהול. כשהיה מריח את פקקי השעם כשסבא היה פותח את בקבוקי היין, מיד היו יוצאות לו מלים: "אוכמניות שחורות, אפרסקים צהובים, שזיף מתוק ותפוח ירוק." זה היה יוצא לו בקלות. כאילו פקקי השעם דברו אליו בשפה סודית, שרק הוא הבין. אבל שפת מכתבים? מעטפות סגורות? זאת הייתה המעטפה הראשונה שהייתה ממוענת אליו באופן אישי. הדואר בבית היה מתקבל על שמה של אימו. הוא מעולם לא פתח את המעטפות שלה. לא שהיו בהן סודות גדולים. לרוב, המעטפות שהגיעו, היו מהרשויות. דיווחים על מצב החשבונות ובקשות לתשלומים. מעולם לא נתקל במעטפה אישית ומסתורית. אצבעותיו לא הכירו את התנועה הזאת של פתיחת מעטפה, השונה כל כך מפתיחת בקבוק. "איפה סבא שיעזור לי?" חשב בליבו וענה לעצמו שזה בעצם סבא שפונה אליו בכתב. ומה אם יהיה לו מה לענות לסבא?
זה כבר היה יותר מדי בשבילו. המחשבה האחרונה שהופיעה בראשו לפני שנרדם הייתה לעזוב את המכתב בצד כאילו הוא לא ראה אותו. הוא הקיץ באמצע הלילה כולו שטוף זיעה קרה. הוא ראה את סבא עומד בפינת החדר מביט בו בחיוך. כשבדיוק רצה לשאול אותו את כל השאלות, סבא נעלם. הזיעה כיסתה אותו כמו שמיכת שלג. המחשבות נקשו על שיניו. הן הלכו לנגד עיניו הלוך ושוב, חומקות מבין אצבעותיו. הוא שכב על גבו ללא תזוזה בעיניים פקוחות והמתין שסבא יופיע שוב, מוכן עם השאלות על קצה לשונו.
הוא נרדם והתעורר שוב כאשר אימו דפקה על דלתו ושאלה אם הכל בסדר. הוא זנק מן המטה ואמר לה שהוא כבר מתארגן, שהוא לא ישן כל כך טוב ולכן אחר לקום. "מה כבר אני יכול לספר לה?" שאל את עצמו שאלה ללא מענה. "אם כך אעביר את הלילות שלי אולי עדיף לי לפתוח את המעטפה ולקרוא או שפשוט אקרע אותה ואזרוק. אבל אז סבא אולי יכעס עליי וימשיך לבוא אליי בלילות?".
השאלות הורידו אותו אל העזים, שעמדו בתור לחליבה. הוא אמר לחולבת שתתן לו להחליף אותה והתיישב על שרפרף החליבה. הוא לטף לעזים את הגב כאילו נחם את עצמו דרכן. הוא לחש להן את שאלותיו והן געו. לרגע חשב שהגעיות שלהן יהיו לו כסימנים ויתנו לו תשובות. אבל הן, געו במקהלה בלי שהקשיבו לו בכלל. "עזים עסוקות בפסיביות של עצמן. הכל ניתן להן ואפילו מרוקנים להן את החלב, שלא כמו השחפים שיוצאים בכל יום לדאוג לעצמם ולחבריהם בלהקה ועל הדרך גם מפזרים את חכמתם. השחפים הם חברים." אמר לעצמו.
הוא סיים לחלוב, לקח את שאריות בקבוק היין שפתחו יום קודם והלך לשבת עם השחפים. הוא קיווה שסבא יוכל להצטרף אליו. זאת הייתה שעת בין ערביים, השמש נאספה לכדור אדמדם שנושק אל פני המים ורק אחרוני השחפים רחפו מעל. הוא קרא להם וצעק: "בואו תעזרו לי. אני צריך עצה" הוא נופף בבקבוק היין בידו האחת ובפקק השעם בידו השנייה. הלך ולגם לגימות קצרות וארוכות לסירוגין. הם החלו להתעופף מעליו במעגלים. הוא צעק להם שסבא השאיר לו מכתב ונעלם. והוא לא יודע מתי לפתוח אותו. הוא לא יודע אם יש שם בקשות שהוא יצטרך למלא ומה אם הוא לא יוכל למלא אותן. ואם הוא השאיר לו הוראות שהוא לא יאהב. "אני חייב לפתוח את המכתב?" קרא לעברם והם כמו במקהלה צווחו את צווחותיהם כאילו ענו לו: "כן, ודאי שאתה חייב לפתוח. אחרת זה יהיה כאילו פספסת דג שבא לקראתך והיה אמור להיות המזון שלך". שחף אחד עף לקראתו יותר קרוב כאילו ניסה ללחוש על אוזנו: "זה סבא שאהבת, שאהב אותך. אין מה לפחד ממי שאוהבים." פעימות לבו הגבירו את צעדיו לעבר המכתב שהמתין לו.
"ג'ובאני נכדי היקר,
עכשיו כשאתה קורא את המכתב הזה שלי אליך, אני כבר איני בעולם שלך כפי שהייתי עד עכשיו. המשכתי הלאה למקום אליו כולנו הולכים בסופו של דבר.
רציתי לספר לך את כל הדברים עליהם לא הספקנו לדבר. את כל הדברים עליהם לא יכולנו לדבר. רציתי לספר לך את מה שאינך יודע.
אני גם מאד רוצה שנמשיך להיות קרובים גם כשאני כבר איני. אני לא יודע איך בדיוק הקשר יימשך בינינו אבל אני בטוח שיהיה לנו קשר.
עכשיו אספר לך את הסיפור שלי כפי שלא ספרתי לך מעולם. ג'ובאנה, סבתא שלך, על שמה נקראת ג'ובאני, עזבה אותי מהר מדי. לאחר מותה הכירו לי המון נשים אבל אני לא יכולתי להפר את נאמנותי לאהבת חיי. ג'ובאנה הייתה תמיד הרוח הצעירה בינינו. היא הגתה רעיונות ללא הפסקה. כוח החיות שלה יכול היה להניע לא רק אותה ואותי אלא גם את הכפר כולו. מעולם לא עלה על דעתי שרוח החיים שלה תפסיק לנשוב לפניי. כשרוחה נעלמה ממני נעלם אתה הכל. היו לי רגעים רבים בהם חשבתי ללכת אחריה. אבל, אז למרבה השמחה, אימך הייתה בהריון ואתה גדלת בתוכה. לא יכולתי להרשות לעצמי להוסיף לה עוד צער ולהסתכן בכך שאתה תיוולד לעולם חשוך מלא עצב ויגון.
זאת הייתה אמא שלך שרצתה לקרוא לך על שם אמא שלה ולהפיח בך את האנרגיה הצעירה של ג'ובאנה ואת השמחה שהיא הפיצה מסביבה. כשאמא שלך ספרה לי על החלטתה, לא רק שהתרגשתי מאד זה גרם לי לבחור להיות פה בשבילך ולטפח את הקשר בינינו.
כשהגעת לגיל 13 הרשיתי לך, בפעם הראשונה, לטעום יין, למרות מחאותיה של אימך. אני זוכר שאמרתי לה: "הילד צריך לטעום יין ולדעת את טעם החיים. הוא צריך ללמוד להבחין בטעמים ולמצוא את טעמו שלו". כשראיתי איך העיניים שלך חייכו התחלתי להזמין אותך פעם בשבוע לארוחה tête a tête כמו שאומרים בצרפתית 'ראש לראש'. הייתי פותח את בקבוק היין כאילו הייתי עורך טכס קדוש ומסביר לך כל שלב. אתה היית שותה בלגימות ארוכות את ההסברים שלי. ראיתי את הצמא שלך וידעתי שאתה תוכל ללכת בדרכיי. הייתי מסביר לך גם איך לבחור את היין שיתאים לאוכל. "שילוב הטעמים אינו מספיק. הם צריכים להשלים זה את זה" הייתי אומר בכל פעם מחדש. אני מזכיר לך איך לימדתי אותך לגלגל את לגימת היין בתוך הפה, להעביר אותה דרך החך העליון אל החך התחתון ואז לצד כל לחי. הסברתי לך שהטעמים נפתחים בעזרת הרוק אבל לא רק בגלל האנזימים שבו אלא גם בגלל הטמפרטורה שבתוך הפה. כי ללגימה אחרי מרק חם אין את אותו טעם כמו אחרי לחם עם גבינה. אני בטוח שאתה זוכר את כל הרגעים האלה ובכל זאת אני מרגיש צורך לספר לך אותם מהצד שלי.
מעולם לא ספרתי לך, שהיין שהייתי פותח בארוחות שלנו היה היין שאני ייצרתי במרתף שלי. כולם ידעו שלאף אחד אין רשות לרדת למרתף שלי וגם אף פעם לא העזו לשאול מה יש לי שם. הם אולי חשבו שזה היה מקום ההתבודדות שלי אחרי מותה של סבתך. הם צדקו באופן חלקי. במרתף הייתי בזוגיות עם היין שלי. איזה מזל שהספקתי לתת לך את המפתח למרתף, בשביל שאתה תוכל להיכנס לשם ולהפוך אותו למרתף שלך והוא יהפוך למקום מפגש עבורנו, כתחליף למפגשי הארוחות שלנו. שם תוכל לפתוח אתי בקבוקי יין. אני בטוח שאשמע אותך ואולי גם אתה אותי.
זאת הייתה ג'ובאנה ששכנעה אותי להתחיל לייצר יין. היא כנראה ידעה את מה שאני לא ידעתי. "כל אחד צריך שיהיה לו משהו משלו שישמח אותו" הייתה אומרת לכולם. היא ראתה אותי שותה יינות בהנאה, קונה יינות מיקבים קטנים וטועם אותם בחרדת קודש. היא ידעה שבימים שהייתי נוסע לבקר איזה יקב הייתי מתעכב שם לפעמים יום שלם וחוזר רק בערב. הייתי מספר לה על כל מה שהייתי לומד מהייננים הצעירים. לחלקם היה יקב ביתי כתחביב. יום אחד היא זרקה לי את הרעיון כאילו זרקה חכה ועליה המלים: "למה שלא תייצר לך את היין שלך?"
ואני אומר לך עכשיו את אותו הדבר. למה שלא תייצר לך את היין שלך? אני אלווה אותך ברוחי. ואם תרצה תוכל גם להיעזר ביומן היין שלי לכשתמצא אותו במרתף.
כל כך שמחתי לראות את הברק בעיניך כשהיינו שותים. לגמת בשקיקה את היין עם כל ההסברים שהרעפתי עלייך. היית שיכור מסקרנות. בעיקר רצית להבין איך יודעים כשהיין מוכן. ההתעניינות שלך הייתה הרבה מעבר לנכד שמקשיב לסבא שלו. כבר מגיל צעיר ידעת למנות את טעמיו של היין שלגמנו. ידעת גם לומר כמה היין משובח ואיזה פוטנציאל יש לו רק מלהריח את ריח הפקק. גם אתה כמוני, העדפת את השיטה המסורתית של ביקבוק בפקקי שעם. התפעלתי מההנאה שלך.
תתפלא, אבל אני מבין לליבך, למרות שלא דברת אותו במלים. מי כמוני מבין את הצורך לתת ביטוי לתשוקה הפנימית. להפוך תשוקה לעיסוק זאת מתנת חיים. מתנות של החיים מחזיקים בשתי ידיים. שמחתי לראות שמצאת עניין גם בצילומי השחפים וממה שראיתי אני מקווה שיום אחד תציג את התמונות המרהיבות שלך בתערוכה.
אני מאחל ומקווה שיום אחד תמצא את האישה להקים אתה משפחה, ולהמשיך את המסורת המשפחתית. אבל, אני חייב לומר לך, שאסור שזאת תהיה אחותו של פול. ראיתי אותך לא פעם פוזל לכיוון של סופיה. אני כל כך מצטער ג'ובאני. לו יכולתי …
למזלי אמא שלך כל כך התחברה לעזים והתשוקה שלה הייתה לחלוב אותן ולהפוך את החלב שלהן לגבינות לבנות. החיבור שלה לעזים הוא הנכס של המחלבה שלנו.
דבר אחרון שאני רוצה לומר לך הוא, שאם פול שפך ענבים בפתח המחלבה ביום שקברתם את גופתי, זה לא היה מקרי. את הענבים ליינות שלי הייתי קונה בעיקר מאבא של פול. תמיד הייתי אומר לו, שאם אמות בעונת הבציר, שידאג להשאיר עגלה אחת של ענבים עבורך.
אתה יכול לסמוך על פול, בשעה שהוא לא שיכור, כדי לתת לו לטעום את היינות שלך ולקבל חוות דעת אמיתית. אינך חייב לשתף אף אחד בייצור היין שלך אבל אם תרצה שהשמועה תופץ ספר לו שזה היין שלך. אם לא, תאמר לו שחבר בקש ממך חוות דעת על היין שלו.
בפעם הראשונה שתטעם את היין שאתה ייצרת, טעמו ייתן לך את טעם החיים שלך.
אני מסיים כאן את המכתב אבל לא את הקשר בינינו. בכל פעם שתיזכר בחוויות שלנו תדע שהזיכרונות הללו יהיו סימנים ממני.

בברכת לחיינו (כפי שתמיד היינו משיקים את היין שלנו)
אוהב אותך מאד ג'ובאני יקר שלי ואני מודה לך שהפחת בי אהבה

נ.ב
יש לי בקשה קטנה ממך: אם תייצר יין, אנא המשך לקנות את הענבים מאביו של פול, (הוא … דוד שלך). תודה.
.
.
.
הוא קרא את המשפט האחרון והמכתב נשמט מידיו, הלסת שלו נפערה והוא כמעט בלע את לשונו. "סבא?" הוא קרא "איך אתה משאיר אותי ככה עכשיו? מה אני אמור לעשות או להגיד? מה מותר לי לומר ? ולמי בכלל אני יכול לספר משהו חוץ מאשר לשחפים?" הוא הרגיש שהדיבור עם השחפים לא יספיק לו. הכל התערבב לו כמו אחרי שתייה של כמה בקבוקי יין לבד. לרגע הוא הרגיש כמו פול השיכור, שהליכתו מתנדנדת, שפולט מלים לא קשורות, שאנשים מתרחקים ממנו, שלפעמים עוצר בצד להקיא. ברגע ההוא גם ג'ובאני רצה להקיא מתוכו את המלים הכתובות.
אולי הוא יקרע וישרוף את המכתב, חשב לעצמו, שלא יישאר זכר ממנו. הוא הפך את המכתב וחפש אולי סבא כתב מאחור מה היה רוצה שיעשה עם המכתב לכשיסיים לקרוא אותו. אבל כלום. נאדה. הדף האחורי היה ריק, חלק כמו טבולה ראסה. "מה זה אומר שיש מולך דף חלק?" שאל וענה לעצמו: "זה לא כמו שיש מולך מיכל מלא חלב לבן שצריך לשמור על הלובן שלו. זה לא כמו מיץ מסונן של ענבים. זה דף ריק שבתוך הריקות שלו מסתתרים כל כך הרבה דברים." לרגע הוא חשב לשכר את הדף ביין ולתת לכל הסודות לצאת. לפלוט את עצמם מתוכו. "לך תדע" אמר לעצמו פתאום "אולי המלים שפול פולט, שנשמעות כמו בליל של שטויות, הם בכלל סודות שמתאדים". באותו רגע, הוא גם רצה להשתכר, לשתות עד שכל הסודות יתמזגו באדי האלכוהול.
רגע לפני שעמד לעשות את כל זה הוא עבר אצל השחפים. הוא היה זקוק לחברים. השחפים היו גם אנשי הסוד שלו וגם היועצים הנסתרים. לשחפים יש את היכולת לשאת על הכנפיים שלהם, סודות ולפזר אותם ברוח. הסודות שהשחפים מפזרים לא נופלים על אף אוזן.
הוא רצה לספר לשחפים שהוא כבר בן 38 והוא צריך להתחיל מחדש. מה הוא יגיד לסופיה על התפנית החדה שלו לאחור? איך הוא יסביר לה את ההתרחקות הזאת בלי לפגוע בה? הוא לא ידע מה הוא אמור לומר לה. זה לא שהוא יכול להגיד לה שהוא קבל הצעת עבודה בעיר הגדולה והוא מצטער שהוא עוזב את הכפר. זאת לא האמת. הוא נשאר לטפל במחלבה וגם עומד להתחיל לייצר יין. אולי הוא יוכל לומר לה שהוא חייב לקיים את הצוואה של סבא שלו, עליה הוא עדיין לא יכול לספר. כן זה היה נשמע לו כרעיון טוב. הוא ייצר יין וכשהיין שלו יהיה מוכן, הוא יספר לכולם שזאת הייתה הצוואה שסבא השאיר לו. הוא יקרא ליקב שלו nono's ורק הוא ידע שה – S תמיד תזכיר לו שאהבה יכולה להחמיץ כמו יין וכמו חלב.
לשחפים הוא אמר "אני צריך להפוך את ה – S שלי ליין". "כן" הם ענו לו במשק הכנפיים.