המקפצה הלבנה

אתה ילד בן עשרים היא תמיד אומרת לו. למעשה הוא בן עשרים ושתיים. בגיל עשרים ושתיים במדינת ישראל ואולי בכלל, אפשר להספיק לו מעט. אפשר לתפס במדרגות האלה ממש עד למעלה, לנקודה הכי רחוקה, לנקודה הכי גבוהה הזו שנשקפת מכאן.
אז הוא למד בתיכון. לא טרח יום וליל אך אפשר לומר שהשקיע. חמש יחידות בפיזיקה, עשר יחידות במחשבים, חמש יחידות במתמטיקה וכך גם באנגלית. הוא סיים את התיכון כשמעגל החברים שלו נשאר פחות או יותר זהה, רובם חברים כבר מהגן הוא אהב לומר בגאווה. תמיד הוא מזכיר איך לדעתו בנים תמיד שומרים על קשרים ביניהם שנים קדימה עם חברויות אמידות כאלה, גם אם לא הכי רגשיות כמו אצל הבנות. הוא הכי אוהב להזכיר את זה ליד בחורות, ולשמוע אותן זורקות משהו כמו: "בנות הם רעות אתה יודע חהחהחה". בכל מקרה, הוא סיים את התיכון, והתגייס לצבא. ליחידת 8200 המהוללת. פעם היא הייתה סודית יותר, היום אפשר לשאת את השם על הלשון בגאווה. אתה מישהו. יש לך עתיד, עם כסף והצלחה. למה לא? מי היה מתנגד?
בהתחלת השירות הוא הרגיש קצת רגשות נחיתות כאלו. הוא בקורס עם בנות בזמן שחלק מהחברים נהיים מאצ'ו. רצים בדיונות, סוחבים נשקים. בפנים הוא הרגיש, וגם אמר זאת לא מעט, שלפעמים גם אם יש לך את היכולת לרוץ בדיונות מהר ככל שתרוץ, עם השכל אפשר לעשות לא מעט גם כן. לא הכל מושלם כמו שאומרים, אבל בסך הכל השירות היה מעניין. הוא טיפס עוד כמה מדרגות למעלה. הביט למטה וראה אותה. כחולה כולה, עם נצנוצים של השמש המשתקפת במים השלווים. כמה חם בחוץ וכמה הוא היה רוצה כבר להגיע למעלה, לקפוץ ולהשתכשך במים. לקפוץ קפיצת ראש וברגע אחד להרגיש את השינוי, לשמוע רק את המים מסביב, להרגיש את הקרירות הנעימה שלהם עוטפת אותך. זה לא מאוד רחוק, אות אותו הוא שם במדרגה האחרונה מתמקם על המקפצה הלבנה שבקצה המדרגות המרובעות.
את השירות הוא כבר כמעט סיים, ולמרות שאימא אומרת שהוא בן עשרים כאילו הוא יישאר ככה עד גיל שלושים, הוא כבר כמעט בן עשרים ושתיים. הוא מרגיש שעוד מעט מגיע הזמן לקצור את הפירות. עם קצת עזרה מחברה מסביב הוא כתב קורות חיים, שיפץ קצת פה, קצת שם, ושוב תודות לדודה ואנשים נוספים לבסוף העמוד הזה נראה לא רע בכלל ואף מרשים. אז מפה לאן? אללה פעל כמו שאומרים, הוא שלח את הקורות חיים לאיפה שרק היה אפשר, הגיש מועמדות לעבוד תקופה קצרה בחו"ל עם אל-על ושלח מיילים לחברות בהיי-טק. היו בדרך כמה רגעים מבטיחים למדי. באל-על למשל הוא כבר נשאל מהן מידות הנעליים, החולצה, המכנס והז'קט שלו. ממש כאילו הוא כבר התקבל ומחכה רק לכרטיס טיסה. וכל זאת כשהוא עוד עדיין בשירות הצבאי. אך, כמה הוא היה גאה בעצמו. הדרך ארוכה ומפותלת אמרו כבר בעבר, ואכן היא כזאת. בסופו של יום לא נזקקו לשירותיו באל-על ולכן הוא המשיך לחפש. הבין שהוא יידרש לעבוד לפחות למשך של שנה כי אחרת אין לו סיכוי אמיתי להתקבל לעבודה עם שכר טוב ותנאים טובים. אז הוא לא יטוס בדצמבר, גם אם הוא היה רוצה וגם אם חברו מאוד היה רוצה. "אייז און דה פרייז אנד איף יו סנוז יו לוז". אם צריך לעשות ויתורים נעשה ויתורים.
הזמן עבר לו. הוא טייל, בילה, עישן ושתה וכך גם יזדמנה לא משרה לא רעה. התנאים עלקיפאק, המשרד לא רחוק והשכר גבוה. השמחה הייתה באוויר, עוד רגע וגם אורגנה חגיגה בעניין. אבל ברגע האחרון ממש, שלושה ימים לפני תחילה העבודה, נחתה על אפו הצעה מפתה במיוחד. חברה מעניינת מאוד, עם שם ומוניטין גבוה שסביר להניח גם משלמת יותר. ברגע של תשומת לב ופוקוס מפתיע שלא מתקבלים לעיתים קרובות מאביו נאמר: "בני, אין מקום ליפי נפש בדברים האלה". הבן שמע בעצת אביו והחליט לקחת את הסיכון, לוותר על המשרה הראשונה ולהסתער על השנייה.
נחתם החוזה והמספרים היו משמחים במיוחד. אם יצטרך הבחור לחכות עוד חודש על לתחילת העבודה הוא יחכה. מה הוא חודש אחרי שאחד דוחה את תוכניותיו בחצי שנה למען עבודה כזו או אחרת. הוא מצא את הדרכים להעסיק את עצמו ולמרות שהכסף לא היה זמין באותה תקופה, ובעיקר מתוך הידיעה המשמחת שבקרוב זאת לא הולכת להיות בעיה הוא גם פינק את עצמו בטיסה קצרה של שבוע באירופה. החיים יפים, אין ספק שהוא כבר שם, במדרגות האחרונות, וכמה שמקפצה הזאת קרובה. כל כך יפה ובוהקת היא עומדת שם חסונה בסוף הטיפוס.
התאריך הגיע אך היו עיכובים. בירוקרטיה כזאת. מובן בסך הכל, על אחת כמה וכמה כשהחברה נרכשה לא מזמן על ידי תאגיד גדול במיוחד. את החיוך הוא שומר על הפנים, אופטימי מטפס הוא את הצעדים האחרונים. הוא הרגיש פתאום משהו מוזר. כאילו והוא כבר היה אמור להיות שם למעלה. מה קורה פה הוא שאל את עצמו? האם מישהו פה בונה עוד מדרגות תוך כדי שאני מטפס? האם העלייה הזאת לעולם לא נגמרת?. הוא חייג אל המנהל שלו מהחברה, אם אפשר לקרוא לו בכלל מנהל, הרי מנהל יש לאדם שעובד ולצערו הוא לא כזה כרגע. מסתבר שהחלק הבירוקרטי הסתיים בשעה טובה אך התחקיר הביטחוני עוד בתהליכים, ואין לדעת מתי זה יגיע לסיומו וגם כשיגיע, מה תהיה התשובה. תהליכים כאלה לוקחים זמן אמרו לו, ממש כמו חבלי לידה כשיש רכישות גדולות כאלה נלווים להן גם לא מעט סיבוכים הם אמרו. אז מה עם החוזה נחתם כבר לפני יותר מחודש? הרי הוא לא שווה כלום כל עוד הסיווג הביטחוני לא מאושר.
הוא לא מאמין שזה קורה לו, הוא עשה הכל כל כך נכון, אין מצב שהוא עכשיו עומד פה ומבין שהוא יוצא קריח משני הצדדים. היו לו שני חוזים ביד. מה עושים עכשיו. הוא משוחרר כבר ארבעה חודשים והיה אמור להתחיל לעבוד לפני יותר מחודש. איך כשעושים את הכל כל כך נכון, או לפחות כך נראה, מגיעים למצב הזה? הוא כבר לא מסתכל לראות כמה מדרגות הספיקו לבנות לו עוד מעל הראש, כבר לא נראה שהמקפצה הזאת בהישג ידו, עם נשימה כבדה ורגל עייפה שמנסה לגרור עוד צעד קדימה ולמעלה הוא מאבד את כוחו ונופל. במקום לתת את הניתור המרגש הזה, להרגיש את גופו מתנער ברוח בדרכו אל המים ולבסוף צולל עמוק עם חיוך הוא פשוט מאוד התגלגל למטה אל הרצפה הקשה והכואבת. מדרגה אחרי מדרגה כשהוא מרגיש כל אחת ואחת כל פעם בחלק אחר בגופו הוא התגלגל והתגלגל עד שבאפיסת כוחו היכה באדמה. איפה המים הקרירים? איפה הצלילה המרהיבה שהבטיחו לו? מכאן הוא לא יודע לאן ממשיכים. איך קמים עכשיו?