המציאות

המציאות. רק מנסה להכות בך וכולך מלא בפנטזיה. אתה מסתכל ומעניק חיים מלאי שמחה ואושר להכל- דומם חיי וצומח. האופטימיות מחייה הכל והורגת לאט לאט. אתה שמח, קופץ, מאושר –מבחוץ.
הלכת על החוף, כמה חברים טובים וציירת בחול עם האגודל של הרגל. ציירת עיגול, שני עיניים ופה מחייך, מצד לצד. המשכת לצייר שמות עיגולים כוכבים עצים ולאט לאט הזמן נעלם, העולם נעלם והיית רק אתה החול והים שמעלים אותם כלא היו. אתה יכול להסתכל על זה, וזה נעלם בלי טיפת זיכרון. זה נלקח ממך בלי טיפת בושה. זה היה חשוב, לך, אהבת את זה וזה נמחקת ולעולם לא יחזור. בינתיים החברים התקדמו להם על החול, כבר הגיעו כמעט לכל מקום- ללב הים לעיר הסואנת. אתה נשארת שם מחכה בציפיה שהציור ישאר אך בים, כמו בים, אפילו הצפיה נעלמת.
אתה קור להם "היי היי שכחתם אותי", ובחשך אף אחד לא עונה. הים מדבר אליך, אתה ממשיך לצייר והים ממשיך לקחת את זה. אתה רוצה לספר לכולם- יש לי משהו, ציור בחול, אבל זה נלקח ממך.
אתה מסתכל בשעון והוא חדל לעבוד "עד לפני שניה זה עבד, מה קרה לו?" אתה חושב לעצמך. כלכך תמים, כלכך לבד. מעניין עם גם הים מרגיש לבד לפעמים?
אתה מדבר איתו, והוא עונה, היחיד שעונה, ברעש הגלים, בהתנפצות על הסלעים, ואתה ממשיך וממשיך ולא עוצר ומספר לו איך אהבת מישהי , איך זה נגמר, איך הכל כלכך רחוק, איך אתה נשאר מאחור.
אתה מעניק לו חיים, הוא החבר החדש שלך, אבל בים, כמו בים, אפילו הצפיה נעלמת.