המצב כאן ועכשיו

שבת בבוקרר, יום יפה. אני, בסלון מול הטלוויזיה והקוביה הונגרית ביד
-"רותייי שמעי בדיחה" עידו (אחי) צעק לי מהחדר שלו.
-"נו.." אני, המיואשת
-"איך קוראים לבנק של אשכנזים ?"
-"איך?"
– "בנק מזרחית פחות"
אוקיי בשלב הזה כבר אפשר להגיד שצחקתי. אבל בשלבים הקודמים שהבדיחות היו בסגנון של "אמאשך כל כך מכוערת שכשהיא רוצה לתת כיף לתמרור עצור, התמרור מייבש אותה" בעצם העובדה שיש לנו את אותה האמא, פחות צחקתי.
-"בום צחקתת! ידעתי שהבדיחה הזאת טובה"
-"אוו איזה כיף לראות אתכם יושבים ככה ביחד, נו על מה מדברים?" והנה אמא שלי נכנסה לתמונה
-"סתם עידו מנסה עליי תבדיחות הגרועות שלו"
-"גרועות גרועות אבל היא צחקה"
-"לא אני לא" סליחה עם כל הכבוד, לא מקובל עליי שאני אצחק מהבדיחות של אחי, אחר כך הוא יזכור לי את זה לכל החיים כ"העלתי לך את המצב רח שהיית 'בדאון' " שבכלל לא הייתי 'בדאון'.
-"יאללה יאללה"
-"גם לי יש גם לי ישש!" אבא שלי תוך כדי שהוא מתקרב אלינו, לסלון. "מה אמר הפרוטון לאלקטרון?"
-"מה?"
– "אל תהיה שלילי"
בשלב הזה הסתכלנו אחד על השני. אני לא יודעת אם צחקו בגלל המבטים שלנו, או שפשוט זה היה מצחיק.
-"טוב יש לי משימה מתוקשבת שאני צריכה להגיש, הלכתי לעשות אז לא להפריע לי תודה"
-"ד"ש לאליעדדדד" כן. אליעד זה הקראש שלי. כבר חצי שנה. לא מזמן גם החלטתי לשתף אותו מה אני מרגישה כי אני עוברת בית ספר שנה הבאה, אבל זה לא קרה בסוף, תודה, קורונה.
-"וואי עידו סתום כבר" קצת נמאס לי שהוא מספר את כל מה שאני מספרת לו. אני חייבת להפסיק לסמוך עליו. ובשלב הזה נכסתי לחדר וסגרתי אחריי את הדלת. הדבר הראשון שעשיתי זה לשים את האוזניות שלי. השיר הראשון שהתנגן לי היה "כל החבר'ה" מה שמזכיר לי – אליעד. החברות שלי. אני ככ מתגעת אליהם אוף. בתכל'ס אני נדברת הרבה עם חברות שלי אבל אין לי את האומץ לכתוב לאליעד הודעה.. וגם מה אני אכתוב? עדיף שלא אעשה פאדיחות. אבל עדיין – כל יום המחשבות עליו עולות שוב ושוב. יכול להיות שהוא יכתוב לי הודעה? דייי יש סיכוי שהוא…מתגעגע אליי? שהגיע הפזמון החלפתי את השיר ותוך כדי נכנסתי לוואצפ. ושוב- אין לי הודעות. קבוצות של המשפחה, עמודי מעריצים וזהו. דיי נו איזה הרגשה כואבת.