המפלצת

לכל ילד קטן יש חלומות. דמיונות. אבל לא לאור. לאור יש סיוטים.
הארון.
הוא בטוח כי יש שם מפלצת, מסתתרת בין הבגדים, עוצרת את נשימתה, מפסיקה את תזוזתה כדי שהוא לא יבחין בה.
הוא בטוח כי בדיוק ברגע שירד מהמשמר, היא תקפוץ עליו ותכלה את נשמתו.
ההורים בוחרים להתעלם. "זה רק עניין של זמן" הם אומרים לפרצופו המודאג של הילד, "דמיונות, זה הכל."
יועצת בית הספר מבטיחה כי תעשה כל שביכולתה על מנת לטפל בבעיה, אבל בדיוק עכשיו היא מטפלת בבעיה חשובה קצת יותר ממחשבות על מפלצות.

המצב מחמיר. בלילה, לפני השינה הוא שומע צרחות. הוא בטוח כי הן באות מהארון. כשהוא מסתכל על הארון, הוא רואה אותו רועד קלות. אור בטוח כי המפלצת מנסה לצאת החוצה, הוא משוכנע כי היא רק מחכה לרגע המתאים לשבור את דלת הארון, לקפוץ עליו בשנתו ולכלות את נשמתו.
ההורים ממשיכים להיות אטומים. הם כבר לא מגיבים. בכל פעם שבא הילד המפוחד ואומר להם את שעל ליבו, הם מגלגלים עיניים ומסתלקים משם.
הטיפול של יועצת בית הספר ממשיך להוכיח את עצמו כלא מועיל. הרי זה מובן לגמרי, שכן הטיפול כולל תירוצים, דחייה ואי לקיחת אחריות מצידה.

אור כבר ממש משתגע. כל רגע שבו הוא בהכרה הוא מת מפחד. הוא פוחד מהמפלצת. הוא בטוח שהיא שם, ממש מעבר לקיר, אורבת לו, כדי שברגע שהוא יחלוף על פניה, היא תקפוץ עליו ותכלה את נשמתו.
החלה עוברת שמועה על כך שאור השתגע. ההורים מכחשים מצד אחד, ומתעלמים מהילד מצד שני. הם בטוחים כי הוא מדבר שטויות בכוונה כדי להשיג תשומת לב.
היועצת כבר לא מכניסה את אור למשרדה. היא אומרת לו כי הוא מבזבז את זמנה היקר. אור סוגר את הדלת ובפנים מושפלות מתרחק משם.

אך מה עם הילד הוא בכלל ילדה?
אך מה עם הפחד הדמיוני באמת קרה?

רק המפלצת נשארה כשהייתה. פרצופה הוא של גבר, הרוצה לבוא על סיפוקיו.

המפלצת גילה את פרצופו האמיתי לעולם, ונחשף להורים, ליועצת ולחברה. אך בינתיים הוא הספיק לכלות את נשמתה של אור הקטנה. גופה חלול מבפנים ומלא אפלה. ההורים מאמינים, היועצת באמת מטפלת, אך אור כבר איבדה תקווה, והדרך לא מוארת.