פי

שמעתי מישהו אומר פעם, שיש שלוש דרכים לספר סיפור:
הדרך הראשונה היא לספר מהצד. לספר כמספר כל יודע, שיודע את מה שקרה, מה שקורה ומה שיקרה בסיפור. הוא מכיר את הדמויות הפועלות יותר טוב משהן מכירות את עצמן, ולרוב הוא לא נגלה אליהן.
הדרך השנייה היא לספר את הסיפור מגוף ראשון, מתוך עיניה עצמה של דמות. הסיפור מתגלה אלינו רק על פי מה שהדמות יודעת, ואנחנו חשופים רק למחשבות ולתהיות שלה ולא של אף אחד אחר. רוב הסיכויים הם שיהיו רובדים שלמים בסיפור שנפספס או שלא יתגלו אלינו כלל.
והדרך השלישית, אמר אותו מישהו, היא לספר את האמת. זו דרך שמעטים משתמשים בה בסיפורים, בין אם למטרות עיוות המציאות לטובת דמות מסוימת, השמטת חלקים, או סתם למען הפיכת הסיפור למעניין יותר. האמת לרוב נוטה להיות טיפה דלה וחסרת צבע מכדי לתפוס את הקורא הממוצע.
אבל למה להגביל את עצמנו לדרך אחת בלבד, אני שואל? בוודאי כבר קראתם עשרות סיפורים שסופרו בדרך אחת. תנו לי לספר לכם את הסיפור הבא בכל שלוש הדרכים יחדיו. מעולם לא עשיתי זאת, ואני בטוח שזה יהיה מעניין. אחרי הכל, זה הסיפור האחרון שלי.

אני המספר. סיפרתי אינספור סיפורים, הרי בכל נקודה בזמן ובמרחב יש סיפור. אני יודע כל דבר שיש לדעת על הסיפורים שלי – העלילה, הדמויות, המקומות – לכל סיפור וסיפור ישנו מקום מיוחד אצלי, שלעולם לא יאבד. לרוב אני מספר את הסיפורים שלי כמו שאני רואה אותם – מבחוץ, אך לעיתים בשביל הכיף אני עוטה על עצמי מעטה של דמות באחד הסיפורים שלי ומספר אותו כך, כמו יצור חי ומוגבל בידיעותיו. לא לדעת כיצד הסיפור נגמר או איפה הוא התחיל הוא דבר שמעולם לא קרה לי. גם לסיפור הזה, שאני מספר לכם בזה הרגע, יש סוף ידוע שנגלה אליי, והוא סוף אפל במיוחד. אבל אני לא הולך לספר לכם אותו. הרי למה שתקראו סיפור שאתם כבר יודעים את הסוף שלו? הסיפור הספציפי שאני הולך לספר לכם עליו לעומת זאת, הוא הפעם היחידה בה נתקלתי בסיפור שלא ידעתי כיצד יגמר. טוב, אני אהיה כנה – ידעתי כיצד הוא הולך להיגמר. הבטחתי שאני אספר את האמת, נכון? אבל בפעם הראשונה, מאז הסיפור הראשון שסיפרתי בתחילת היקום ועד אותו הרגע ממש, נתקלתי בסיפור שלא רציתי שיגמר כמו שהוא נגמר. נתקלתי בסיפור שרציתי לשנות.

אסור בתכלית האיסור לשנות סיפור. הסיפור נקבע מראש זמן רב לפני שהתרחש, על ידי גורמים הגבוהים בסמכותם ממני. תפקידי הוא בסך הכל לספר את הסיפור, ולהמשיך הלאה אל עבר הסיפור הבא. נתקלתי בהמון סיפורים קורעי לבב, סיפורים שגרמו לאנשים לבכות בכי תמרורים, וגם לי גרמו להיות די עצוב. בחלקם גם היו חלקים אמיתיים, חלקם היו פרי הדמיון, אך את כולם סיפרתי ועברתי הלאה. בהתחלה חשבתי שהסיפור הזה לא היה שונה משאר הסיפורים. היה זה סיפור על נערה בשם פי, לה היו שיער זהב ועיני שמיים. לכאורה לא היה בסיפור שום דבר יוצא דופן, הוא אפילו לא היה כל כך טראגי – הסיפור נגמר בכך שפי יושבת על שפת הים בשעת ליל, ובוכה. היא נשכבת על החול ושרה לעצמה שיר קטן, בן שלוש שורות בלבד:
\"עוד מעט ואשאב, אל תוך האפילה
שיערי הוא חול, עיני הן ים
גופי היא הלבנה\".
כאן אמורה פי להתמוסס אל הרוח, ולהיעלם. אבל משום מה, לא יכולתי שלא להרגיש שזה לא היה הסוף הנכון לסיפור, לא הסוף הנכון לפי. התחברתי אליה במהלך הסיפור, כמו שלא התחברתי לאף דמות אחרת בכל הסיפורים שסיפרתי. אני מניח שראיתי בה משהו ממני, אני לא יודע ממש להסביר זאת (קצת מצחיק שמספר כל יודע לא יודע להסביר משהו, נכון?). רציתי להאמין שאני יכול לעזור לה למצוא סוף טוב יותר.

אז התערבתי בסיפור, לא נתתי לפי להיעלם. נתתי לה להישאר על שפת הים, ושהסיפור ימשך.

לא הייתי צריך לעשות את זה.

המשכתי לספר בינתיים סיפורים אחרים, כי לא יכולתי להזניח את העבודה שלי. אבל המשכתי לעקוב אחרי פי והסיפור שלה. פי הייתה מאד מבולבלת, שכן דמויות לא רגילות להישאר בסיפור שלהן אחרי שהוא נגמר. לרוב הסיפור פשוט \"מאתחל\" את עצמו – חוזר להתחלה, ומחכה שיסופר שוב. פי לא ציפתה להישאר בסיפור שלה אחרי הסוף. בפעם הראשונה בקיומה, לא הייתה לה תכלית של ממש, לא הייתה לה מסילה שתכתיב את כיוונה. מסתבר שזה משהו לא טוב במיוחד לדמויות. היא סרבה לעזוב את שפת הים, בוכה ומתייפחת היא ישבה על החול ודקלמה את אותן שלוש שורות, בתקווה שאולי הפעם משהו ישתנה, שאולי הפעם היא תוכל להגיע אל הסוף. ריחמתי עליה, ורציתי להפסיק את הסיפור שלה – לתת לה את הסיום הראוי. הבנתי שעשיתי טעות. אבל סיפורים אפשר לספר רק בכיוון אחד, וברגע ששינית אותו, זהו – ככה הוא ישאר. הרגשתי רע מאד עם עצמי – כפיתי על פי סבל שאי אפשר לתאר. היש גרוע יותר מקיום ללא תכלית, ללא הכוונה כלשהי?

הסיפור של פי החל להתפורר, סיפורים הרי לא נועדו להישאר לכל כך הרבה זמן. לסיפור יש התחלה וסוף מוגדרים, וברגע שנודדים רחוק מדי מהם הם פשוט יישברו. לפי לא הייתה ברירה אלא להתחיל לנדוד לסיפורים האחרים שסיפרתי. אני לא יודע כיצד היא עשתה זאת, אני מניח שהעובדה שאני הוא זה ששבר את הסיפור שלה גרמה לה להופיע בשאר הסיפורים שלי. בהתחלה היא הייתה מופיעה לשניות ספורות, נעמדת מבולבלת בקצה הסיפור ואז נעלמת שוב. היא לא הייתה מפריעה בכלל להמשך הסיפור. לאט-לאט היא החלה להופיע יותר, ולהישאר ליותר זמן. היא החלה לתפוס מקום יותר משמעותי בכל סיפור, עד שלאט לאט לא היה נשאר מספיק מקום גם לסיפור וגם לפי. היא החלה לבלוע אותם. היא הייתה מגיחה באמצע הסיפור, בלי התראה, ומתחילה לזעוק בקולי קולות ובשברון לב את אותן שלוש שורות:
\"עוד מעט ואשאב, אל תוך האפילה
שיערי הוא חול, עיני הן ים
גופי היא הלבנה\".
אך ללא הועיל. שום סיפור לא יכל להימשך אחרי הופעתה, שכן הדמויות היו נבהלות, מתבלבלות ומתפזרות. בין היתר, המעברים התכופים בין הסיפורים שינו את פי. עורה השחיר, שיערה החל לנשור, ידיה הפכו לטלפיים מלוכלכות, וקולה הפך למעין רשרוש גרוני מחריד. רק עיניה, התכולות כמו הים והשמיים, נשארו כמו שהן, מלאות כאב ודמעות.

יש סיבה שבחרתי לספר את הסיפור על פי. הגעתי למסקנה אחת ויחידה – הדרך היחידה לתת לפי לסיים את הסיפור שלה הוא לתת לה להיפגש איתי. אני הרי מי שסיפר את הסיפור שלה, אני זה שהשמיד את סופו. אולי כך היא תוכל לנוח סוף סוף. אני מספר את הסיפור הזה, כיוון שבכל סיפור שאני מספר פי מופיעה. הנה, היא עכשיו עומדת מולי. העיניים שלה כבר לא מלאות עצב וכאב. הן מלאות שנאה יוקדת, והן מכוונות אליי. אני כל-כך מצטער על מה שגרמתי לך, פי. באמת שאילו יכולתי לשנות את מה שעשיתי, הייתי משנה. אבל יש טעויות שאי אפשר לתקן. הטלפיים של פי מתהדקות סביב צווארי. היא מחזיקה בי חזק, חזק כל כך. אני לא מנסה להתנגד, רק ככה נוכל לסיים את זה. רק ככה נוכל שנינו להגיע לשלווה אמיתית. אני מרגיש את עצמי נעלם, ואני רואה שגם פי מתחילה להתמוסס. היא צוחקת עכשיו, משהו שהיא לא עשתה זמן רב. היא מתחילה להיראות יותר ויותר כמו פי של פעם – נערה יפה עם שיער זהב ועיני שמיים. היא עדיין אוחזת בצווארי, ולמרות שהיא נעלמת יחד איתי האחיזה שלה חזקה מתמיד. היא מקרבת את פיה לאוזני, ולוחשת לי את אותן שלוש שורות, בעודנו נעלמים סופית אל הריק:

\"עוד מעט ואשאב, אל תוך האפילה
שיערי הוא חול, עיני הן ים
גופי היא הלבנה\"