המנגינה

הנגינה השקטה לא נפסקה, גם כשפסעה בשקט על המרצפות והתקדמה לעבר החדר שהאור מתחת לדלת דלק תחתיו.
היא התחזקה עכשיו, הנגינה, היא הבחינה בזהירות. נעימה שקטה וצלולה כל כך, מתוקה כל כך.
עצובה כל כך.
היא לקחה עוד צעד ונעמדה מול הדלת, המנגינה נעצרה. שקט מוחלט.
אך הנה, הצלילים חוזרים, שקטים רגועים, רק הפסקה, זה הכל, הרגיעה את עצמה.
היא נגעה בעדינות בידית הדלת, המנגינה נמשכה כהרגלה.
היא התפתתה לעצור ופשוט לחכות בפתח הדלת, להקשיב, בלי להיכנס, אבל משהו עמוק יותר דחף אותה להיכנס פנימה, לגלות מי הנגן.
מנגינת הפסנתר התחזקה, אפילו יותר, כאילו מישהו לחץ על כפתור בליבה המנגינה נגעה בה וגרמה לה לרצות לפרוץ בבכי.
וכשהתיישבה שם, על הרצפה, מול הדלת, ולא נכנסה, רק הקשיבה בשקט לצלילים המתוקים והשקטים היא הרגישה.
כמה עצבות. כמה עומק.
היא רצתה כל כך לבכות, להתפרק, לוותר, אבל אז המנגינה העצובה הפכה למשהו חזק, משהו שמילא אותה תקווה.
'כמה חזקים הצלילים' הרהרה בליבה ועצרה את עיניה, מתענגת על המנגינה.
היא נעצרה, הבחינה פתאום. המנגינה נעצרה שוב, אבל הנגן לא חזר לנגן. השתררה שתיקה עמוקה, והיא תהתה מה עליה לעשות.
היא נעמדה בשקט על רגליה, והפנתה את גבה לחדר, הולכת משם.
אילו הייתה נכנסת, אולי הייתה רואה את האדם שישב שם וכתב את המנגינה, המנגינה העצובה שמספרת על הגיבורה שוויתרה על החלטתה העיקשת לגלות את האמת. גיבורה שוויתרה והפנתה את גבה ברגע האחרון לגיבור שלה, שחיכה לה ממש מעבר לדלת.
בדיוק כמו שהנערה הזו וויתרה על האחד שלה, וויתרה ולא עברה בדלת.