המנגינה של הקוסמוס
המנגינה של הקוסמוס
הזמן שוטט ברחבי הים האפל והאינסופי, משתוקק לטרף שטרם הראה את פניו, או לפרח שעדיין לא נבט. קבצן היה, צל עלוב למה שעתיד היה להיות.
עידן ועידנים סחב את עצמו בשממה, ובינתיים עמדו שתי ישויות אחרות כפסלים חסרי צורה ולזמן מה גם חסרי מהות. כך היה, עד שהערפל הנצחי החל להתפזר ודברים נהיו ברורים יותר, אם מתוך הכוונה כלשהי או סתם מתוך מקריות בנאלית.
אז היא לקחה את היוזמה הראשונה ורגלה גיששה בצעד ראשון והססני. צעדה הפיק נגינת פסנתר, חרישית כנובעת מתוך תהום, חסרת ביטחון. מוקסמת, היא ניסתה את עצמה בצעד נוסף, הפעם בטוח יותר, אם כי מרושל עדיין. מנגינת הפסנתר התחזקה במענה. היא לקחה מספר צעדים מהירים נוספים, אלגנטיים יותר המלווים בלשונות אור כנחושת נוזלית, והמנגינה גם היא תפסה צורה חיננית, רעננה, חדשנית.
בודדה.
היא הרימה את ראשה לעברו, זה שניצב מולה זמן שלא ניתן לאמדו. עדיין עמד ללא ניע, עטוף בערפילי המסתורין. לפתע ניעור כמתוך שינה עמוקה, כנענה לאתגר שהציבה לו. גם הוא התחיל בצעד, צעד אחד, אך ההבדל בין הצעדים הדהד בעוצמה חייתית. צעדו היה פזיז ובטוח, ומיד אימץ לעצמו סגנון כאוטי ומהפנט. לשונות אש עלו מהמקומות בהם דרך כאילו הלך על גחלים לוחשות, וכינורות פצחו במחרוזת שאפתנית ומאיימת.
בתנועות זורמות היא השיבה לעצמה שליטה, רגליה לוקחות אותה במהירות וידיה מציירות בריק צורות חדשות ומשונות, ענני חומר בגווני כחול וארגמן שהשתלבו זה בזה בססגוניות. מקהלת מלאכים הופיעה לבשר את תמיכתם במאבק, שירתם הגבוהה והנבואית ממלאת את החלל.
לעומתה, תנועותיו הלכו והפכו כאוטיות יותר, חדות ומורכבות. איפה שאצלה עצורה הייתה שלווה אצלו הייתה תשוקה, או תאווה בלתי נשלטת. ברקים חגו סביבו בהבזקי תכלת חיוורים והכינורות שגברו כנהר העולה על גדותיו קיבלו חצוצרות לשורותיהם. זרועותיו פיזרו תופת כמו שני דרקונים אימתניים, מסונכרנים עם המוזיקה שהפיק.
כשפיזרה שלל כוכבים בחלל, הוא ענה לה בהרי געש שיצלקו אותם. כשגלקסיות נבטו תחת זרועותיה כפרחים זוהרים הוא יצר מלכודת שתבלע כל אור. כך רקדו זמן מה לחוד, היא לבנה והוא שחור, דוחים זה את יצירתו של זה, והקוסמוס עוצר את נשימתו לראות יצירתו של מי תגבר.
כה נפרדים היו זה מזו, שהוכתה תדהמה כשראתה אותו עוצר למולה, במרחק צעדים ספורים, כאילו לראשונה באמת הבחין שהיא שם. תוהה לפשר הדבר היא עצרה יחד איתו.
במכניות מושלמת הוא פשט את ידו לעבר, וחיכה.
כף ידו הייתה כים סוער, בוערת באש שגוונה כחול עמוק שגלים ניצתו בה בכל רגע ופרעו את הסדר הקיים שוב ושוב כך שהצורות שעיטרו אותה התחלפו בדינמיות מהפנטת. זה היה כמו להביט עמוק אל תוך לב ליבו של היקום, והיא הרגישה במשיכה בעצמה שבקושי והיה אפשר להתנגד לה.
היא גיששה לעברו בהססנות בתולית, חרדה ממה שעשוי לקרות, ובכל זאת סקרנית. היא תלתה בו את מבטה, ורגע לפני שידיהם נגעו החלה לסגת, באותה הססנות…
ידו קפצה לעברה כנחש, לוכדת ומושכת אותה אליו בכוח. הרעמים שאיחרו להגיע התאחדו כולם לפיצוץ אחד כה עז, שלרגע נדמה היה כגל העלול למחות כל קיום עם התנפצותו. הקול האיום חלף, ולהקת מלאכים אחרת הגיעה לזירה, שרים שירי תוכחה וזעם.
בידיו לקח אותה והם רקדו יחד, מסתובבים ברחבי הקוסמוס תחת מנגינתו הסוערת. הוא הוביל את המחול בקצב מסחרר. הם ריחפו מעל היצירה כשהיא בזרועותיו, ואט אט החלה יצירתה להתפורר. כאילו מכוח המוזיקה החלו הכוכבים להתנפץ אלו באלו וגלקסיות קרסו לתוך עצמן במחזה מרשים שלא נראה עוד כמותו. ההרס אפף אותם מכל עבר, ומנגינתה החלה להירתע ולהיחלש, גוססת.
היא התנערה מאחיזתו והדפה אותו לאחור. יצירתה הייתה בחורבות, זכר לגדולה ששקעה בערפל עמוק, כזיכרון השקוע בתהום הנשייה. היא ידעה שעליה להמשיך ביצירה או להודות בתבוסה.
הוא התקרב וניסה לאחוז בה בשנית. היא קפצה מעלה, מחליקה בין זרועותיו ומפץ של אור זך כשלג תווה את מסלולה. הכינורות זנחו את המנגינה הקודמת ופצחו באחת חדשה, שיחד עם שירת המלאכים הפכה לשאגה צורמת. מסונוור מכוח היצירה הוא נותר חסר אונים כשלקחה אותו והחלה להוביל את הריקוד…
זו הייתה המנגינה הפורה ביותר שהפיקו עד כה. הוא הסתחרר בזרועותיה, מכושף, אך היא לא בלמה אותו. במקום שהוא שאף לשליטה מוחלטת היא שאפה להרמוניה, והניחה לצליליו להתפתל בין צליליה כנחשים המטפסים בין עצים ביער. הרים ועמקים נבראו מכורך ההרמוניה, גופי מים וצמחים. היצורים החיים דרשו מערכת מורכבת של סולמות ומלודיות אך בסוף צצו גם הם.
לאורך ההיסטוריה הם נפרדו וחזרו, שונאים ואוהבים, סדר וכאוס. הריקוד, כמו המנגינה, רק הפך להיות יותר מורכב, ולעיתים תכופות יותר מצאו איזון הרמוני מאשר ששקוע ביריבות מרה.
יצירתם המשותפת האחרונה הייתה האדם, וזו גרמה לטלטולים רבים בסימפוניה. ככל שהוא מצא דרכים מורכבות יותר לזרוע הרס, כך היא מצאה דרכים להשליט סדר.
הרי כל אחד מהם אהב יותר את המנגינה שלו, למרות שהבינו שהאיזון הפיק את הצליל הטוב ביותר.
והזמן… הוא ניגן מנגינה אחרת. צורמת ומאיימת יותר משלו, ועדינה ומדוקדקת יותר משלה. זו הייתה מנגינה סבלנית, ללא שאיפות. הזמן ידע שיגיע תורו, ולכן לא מיהר להתקדם לחזית הבמה ונשאר מאחורי הקלעים.
תגובות (0)