המנגינה הנכונה

גשם מנחם ניתך על כתלי האחוזה, חשוך היה בפנים, רק אור הירח חדר מבעד לחלונות הפרוצים.
צעדתי במסדרון הארוך כשמתחתי רצפת העץ השחוקה.
שמעתי מנגינה, לא. טעות, שמעתי מנגינות רבות. מתערבלות וחודרות מרטיטות ומלהיבות, הן היו שקריות. לא להן הקשבתי, מנגינה אחרת קראה לי, ביקשה שאמצה. היא הייתה חרישית, נבלעת ברעש המנגינות האחרות.
משני צדדי היו שורות, שורות של דלתות פתוחות, שמתוכם נשמעו הצלילים.
חלקם זועמים, או שוקטים, חלקם נסערים או תשושים, אך לא הייתה זאת המנגינה שלי. בעודי צועד ואוזני כרויה לקלוט את תווי מנגינתי, שמעו אוזני את שירו של הגשם הירח והלילה. אך את המנגינה שלי? לא מצאתי.
נפרעו שערותי מרוח הלילה, יבשו שפתי, אך בי? הדבר לא נגע. הניחו לי! בבקשה! אני רק רוצה להקשיב למנגינה שלי. ביקשתי מין המנגינות השונות, אך הן בשלהן.
ולפתע, בחדר צדדי.
שמעתי אותה מקרטעת, משתנקת ובוכה, היא לא פסקה. גם שזייפה וחרקה היא השמיעה את שירתה,
את שירו של לבי.