המלביסט המתמיד

אז זהו קטע תודה בשבילכם. בשביל אותם האנשים שעושים מעשים שמעלים לי חיוך קטן ומבויש על הפנים. בשביל אותה בחורה צעירה בשמלה הלבנה, שאת ערב יום שני בשבוע בילתה במלביה בסניף יפו ת״א. כנראה שהתחילה את הערב שלה בבר הצמוד.
היא הזמינה לעצמה שליש בירה היינדיקן כי זה מה שכולם בשולחן שותים. מלצרית מצחיקה עם שיער מבולגן ונזם באף ניגשת כדי להביא להם את הבירות. כל כך חם ולח בקיץ התל אביבי שאפילו כוס הבירה שלה מזיעה ולא מפסיקה לאגור טיפות סביב עצמה. היא לוגמת מהבירה הקרה. יש לה טעם מר ולא טעים אך היא בכל זאת ממשיכה לשתות. ״טעם נרכש״ ככה לפחות כולם אומרים. היא שותה, עד שנמאס.
אז הגיע הרגע, הרגע הזה שכל תל אביבי אמיתי מכיר. יושבי השולחן כבר משתוקקים ללכת למלבי ולהחליף את הטעם המר והיבש. היא קמה, בדיוק בזמן עם כולם. לא לפני שמספיקה לעשות קצת תמונות לכולם ועם כולם. והיא בעצם קצת ילדה של כולם, אין לה משהו מיוחד משלה. תמיד משתרכת אחרי החבורה. זה לא שהיא לא אוהבת את החברים שלה כמו שהיא יודעת שהם פשוט יסתדרו בלעדיה, והפחד שלה זה שיום אחד כולם יבינו שאין בה משהו אמיתי משלה… אבל מה קשורות המחשבות האלה עכשיו, היא במלבי עם חברים וכיף לה, זה לא הזמן להיות דיכאונית! אבל בזמן שהיא מחכה בתור הארוך וכבר מדמיינת את העוגיות הנימוכות של אמא של עידו בפה היא שומעת רעשים כאלה, מציקים, מעצבנים. היא מסתובבת ורואה שם באחד בשולחנות, חבורת בנים, אלה עם הג׳ל בשיער שמרוח ומסורק לצד שמאל, עם החולצות הצמודות והצחוק המזלזל, כאלה שהיא שונאת. הפנים והפלאשים בטלפונים של כל יושבי השולחן נשואות לאיש מבוגר, עם קמטים שמעידים על כך שעברו עליו חיים לא קלים. הוא שתוי זה ברור. הוא נע מצד לצד בתנועות קלילות ומגוחכות שלא תואמות את גילו המבוגר ומבנה הגוף הגדול. הוא צוחק בקול רם, צחוק מגוחך, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. בקול של הצחוק שלו מרגישים את הכבדות שבנשימה, בין צחוק לצחוק נשמע שיעול קל שגובר על הטוב. בדרך כלל כשאנשים צוחקים, הם גורמים לכולם מסביב לחייך. קול צחוק של תינוק מביא איתו תחושות של חיים ותקווה ומעלה חיוך רחב על הפנים, ואילו הצחוק של האיש הזר הזה גרם לה רק לתחושת אי נוחות מעיקה. היא חשבה לעצמה להתערב, אולי להגיד משהו. היא הרי לומדת חינוך מיוחד עכשיו. היא דוגלת בלא לנצל את החלש. אבל האם היא מסוגלת מלבד למילים ודיבורים לעמוד ולהביע דעה כמשהו אמיתי קורה מולה? הרי מי יודע איזו חבורת גברים זאת. מאיפה הם ואת מי הם מכירים, לא חסרים סיפורים על אנשים שנדקרו רק מלבקש שקט. ובעודה מתלבטת המחשבות שלה יצאו החוצה בצעקה,תחושת האי נוחות גברה על הפחד. ״מה נראה לכם שאתם עושים? אתם לא רואים שעומד מולכם בן אדם? ״
״אנחנו רק צוחקים ושרים איתו, מזה מפריע לך?!״ אחד מהבחורים ענה לה בקול תקיף.
״אם הייתם רק צוחקים ושרים לא הייתם צריכים לצלם בשביל להינות, אתם סתם משפילים אותו״. היא לא האמינה שדיברה בקול רם. ״ עוד אחת יפת נפש מטומטמת״ זרק אחד מהם לחלל האוויר.
״מטומטמת״, אף אחד לא יקרא לה מטומטמת. והינה המילים החלו להישפך ממנה. היא הרגישה כמו נהר גואש שעולה על גדותיו, הסכר נפרץ. המילים פשוט יוצאות ממנה ושוטפות את שאר היושבים במלביה. היא לא זוכרת אפילו את בליל הדברים שהיא אמרה שם, היא זוכרת שהשתמשה בביטוי כמו ״רפי שכל״ ודומים לו ואולי גם זרקה משהו על כמה שהנושא הזה של הדאגה לחלש היא נושא שצריך להדאיג את כל העולם, שרק מי שעושה טוב לאחר יכול להגיע לתחושת סיפוק שאין כמותה. כל מילה המתגלגלת על הלשון מעניקה לה עוד כוח, מביאה איתה עוצמות חדשות. היא מתמלאת מחדש, תחושת סיפוק אופפת אותה, מן גירוי כזה של הגוף שיכול להזכיר לא פחות מעונג של סיפוק מיני. היא מסיימת לדבר כשחיוך גדול מרוח לה על הפנים, כמעט ויוצא מגבולות הלחיים. היא מנסה להפסיק, אבל החיוך בלתי נשלט. היא פשוט מאושרת. הבחורים בשולחן נשארים דוממים, הם לא יודעים איך להגיב לבחורה שירתה עליהם עכשיו. הם שותקים, מובסים. תחושת אופוריה מלווה אותה. הינה היא, הבחורה הקטנה עם הנקודת חן המוזרה מעל הפופיק, זאת שתמיד משתרכת אחריו כולם לראשונה מביעה את דעתה. נלחמת על מה שחשוב לה, דואגת לחלש! היא מרגישה את הרוח מתנופפת בגלימת גיבור העל הדימיונית שלה, מרוצה מעצמה.
מי שעוצר את חלומה בהקיץ הוא דווקא האדם המבוגר שבשבילו נלחמה את כל המלחמה הזאת. ״ בטח רוצה להגיד תודה״ חשבה לעצמה בזחיחות.
נראה שהוא מתקדם אליה בצעדים כבדים. בכל צעד הוא חושף כף רגל עבה ומלוכלכת שמעוררת בה תחושות סלידה ורחמים כלפי אותו אדם שבטח כבר התרגל ללכת ולחיות בלכלוך של העולם. הוא נעצר מולה, הוא עומד כל כך קרוב שהיא יכולה לחוש על פניה את הבל הפה החזק הנודף מסיגריות, הנשימות שלו נשמעות בקול כמשתדלות להיות מתואמות לשלה. ״ עשינו כיף גדול, למה היית צריכה להרוס?״ ״טפו״ הוא סיים ביריקה מזלזלת לעברה ומיהר להיעלם בסמטאות יפו הצרים.
היא נשארה שם. דוממת, קפואה, המומה, מנסה לעכל את מה שקרה. כאב לה, היא הרגישה כל מילה כאילו הייתה אגרוף לפנים כשהיריקה היא הנוקאואט המושלם.
״אז מה את שמה במלבי?״
״ סליחה, מה מה אמרת?״
״ מה לשים לך במלבי?״ הגיעה תורה להזמין.
״ הכל מהכל והכי הרבה מהעוגיות״.
היא לקחה את המלבי, התיישבה עם כל החברים. כולם צוחקים בקול רם, נהנים מהמלבי ומדברים על האוטו החדש שקנו לדנה. והיא- כל ביס במלבי המתוק שציפתה לו כל כך מעלה בה תחושת חנק. האם עשתה משהו לא בסדר? מה גרם לאיש הזה לכעוס כל כך? ולמה לעזאזל המלבי לא טעים??!! היא זכרה שהיא אוהבת מלבי. או שאולי היא זוכרת רק שהחברים אוהבים. היא לא יודעת אם היא עצבנית, עצובה, או שבכלל לא אכפת לה. היא מרגישה כמו סיר לחץ מבעבע שמחכה להתפרץ ואבוי לאדם הראשון שיפנה אליה.
״ הכל בסדר איתך אחותי? את נראית מבואסת״ שואלת אותה דנה בקול רך.
״ כן, הכל מצויין״ עונה בשלווה ובחיוך קטן, ״רק הבנתי שאני לא כל כך אוהבת מלבי כמוכם. אולי פעם הבאה נלך לאכול פיצה״.
כולם חייכו והנהנו בהסכמה, זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברה בשביל עצמה.