המחוזות המוכרים

"אני תופס אותך בביצים," אמר השד וחייך חיוך מלא שיניים שבורות, שפתיו היו סדוקות, "אתה מדמה בנפשך שאתה על הסוס, מה? דוהר אל האופק, מה? אבל לאופק יש עוד אופק ועוד אופק, ובאחד מהם מחכה לך השטן שלך, ונחש מה? אני השטן שלך," השד קם וטייל בין החדרים כשהוא מפזם שירי ילדות ישנים ומעצבנים, "הגיע הזמן שתבין שאתה לא בטוח, לא שבע, לא זחוח, ואני אראה לך את זה, אההה…" השכנים דיברו על החדשות האחרונות ששודרו באמצעי התקשורת, שמעתי אותם מ-עבר לקיר. ילדה קטנה בכתה באחת הקומות התחתונות, וקול נשי ניסה להרגיע אותה. קול מכונית חולפת וקול בניין מתרסק, שהיה בסך הכול ערימת לבנים שמשאית קטנה פרקה. ורוח של בוקר שאני לא יכול לנקוב בשמה, כי היא לא שלי. "אתה לא מכאן, אה?" אמר השד ואחז בפניי. אצבעותיו היו ארוכות וצנומות, וציפורניו ארוכות. "אתה מחכה למישהו שיציל אותך מהקיום העלוב שלך? זה לא יקרה, כי אני דאגתי לנעול את כל המנעולים… מה?" הדלת נפרצה לפתע בכוח, ונכנסה חברתי האהובה מיטל חמושה בתת-מקלע מסוג M16, תוך חלקיק שנייה הבינה את הסיטואציה, וירתה צרור ארוך ומעשן לחזהו של השד, שהתמוטט מדמם ומגמגם לפני רגליה החטובות. "הוא רצה שתכתוב סיפורי אימה, מיכה, אבל מלי סיפרה לי על כך, ואני נאלצתי לעשות את העבודה שלי כדי שזה לא יקרה," היא התנשפה, "אתה כותב על אהבה, מיכה, והפנים הרבות שלה, לא על שדים מדממים, לא על עינויים ופסקול אימים," היא שחררה אותי מכבליי, ושנינו רצנו החוצה מבית הזוועות הזה בו כלא אותי השד. יכולתי לראות את השמש לאחר חודשים של חשכה, והיה הייתה כה יפה ונעימה. רצנו במורד הדשא והתגלגלנו כמו כדורים. כשנעצרנו – צחקנו, ומיטל חיבקה אותי ואמרה "עכשיו מלי תהיה שמחה," ואז היא הובילה אותי לדרקון האוויר האדום שלה, עלינו על גבו, ועפנו בחזרה למחוזות המוכרים.