המורה אורה

ישבתי על המדרגות הישנות שמובילות לחצר הבית, מקום שחביב עליי, והסתכלתי בחתולים שמתרוצצים ומסתבכים זה עם זה ליד עץ הלימון, בלא לראות אותם באמת, כשלפתע נשמע קול מאחוריי.
"מה יש לך? למה את יושבת פה?" זאת הייתה הדודה שלי, שכרגע חזרה הביתה מעבודתה במפעל הבגדים שבכפר שלנו. היא עמדה שם ושלחה לעברי מבט תמוה, ובידה החזיקה בתיק השחור שלה.
"שיחקתי עם מיסי החתולה שלי," עניתי. "אך היא ברחה ממני והלכה לגורים שלה."
"מישהו הציק לך? איברהים הרביץ לך שוב?" שאלה.
"לא, לא ראיתי אותו בכלל."
"אז מה קרה?"
"כלום."
"אמא חזרה מהעבודה?"
"לא, עוד לא."
"טוב, אז בואי לבית ורחצי ידיים. עוד מעט תחזור אמא שלך. אל תרדי לצ'בע'ה* ותלכלכי את עצמך."
נכנסתי אחריה אל תוך הבית. רחצתי את הידיים והלכתי לראות מה עושה אחותי הקטנה סינה. היא בת חמש ואני בת שמונה. סינה היא תינוקת נחמדה אבל לפעמים מעצבנת. כל הזמן היא בוכה ולא רוצה לאכול. לא יודעת למה. אולי בגלל שהרגל שלה כואבת לה. יש לה משהו שצמח על הרגל ומכאיב לה, וההורים שלי לוקחים אותה תמיד לרופא כדי לטפל בה. לפעמים גם אני הולכת איתם. אבא לוקח מהדוד שלי את המכונית האדומה שלו, ואנחנו יוצאים מהכפר ונוסעים רחוק לרופא. בפעם האחרונה שהיינו שם, לא נכנסתי איתם לחדר של הרופא. אמא אמרה לי: "שבי פה וחכי לנו. אנחנו נצא עוד מעט. אבל אל תזוזי מפה." וכך, המשכתי לשבת במקומי וחיכיתי להם. אני עכשיו ילדה גדולה, אומרת לי אמא. אני יכולה לשבת לבד ולחכות להם. לא יקרה כלום.
אני אוהבת את אחותי הקטנה סינה. אבל הבעיה שלי איתה שהיא לוקחת לי את המחברות מהילקוט ומקשקשת בתוכן, וזה מאד מפריע לי, ולפעמים אני בוכה. כי מה תגיד המורה אורה אם תראה את זה? בטח היא תכעס עליי. הרי היא אומרת לנו כל הזמן שאנחנו צריכים לשמור על הספרים ועל המחברות וכל כלי בית הספר שלנו, לא לקלקל או לאבד אותם. אני לא רוצה להרגיז את המורה אורה אף פעם. אני לא רוצה להרגיז אותה גם מחר.
היום, אחרי שהיא בדקה את המשימה שלי במחברת, היא כתבה לי "יפה מאד". ואז ציירה קו ליד זה וביקשה ממני משהו. אך אני לא הבנתי מה היא רצתה כי היא מדברת רק בעברית ולא יודעת את השפה הצ'רקסית שלנו, ואני עדיין תלמידה בכיתה ב' ולא מבינה כל המילים בעברית. היא יהודיה. ואנחנו צ'רקסים, מדברים בשפה שלנו, וחייבים ללמוד עברית כי זאת השפה שבה אנחנו לומדים את השיעורים בבית הספר.
אני לא יודעת מה רצתה המורה ממני. אורה היא מורה ח'ופח'ה*. היא לא צועקת עלינו (כלומר אנחנו הילדים והילדות בכיתה שלנו), אלא אם מישהו מתנהג לא יפה בכיתה ולא עושה מה שצריך. היא אוהבת אותנו. אנחנו גם אוהבים אותה. למרות שהיא יושבת לפעמים כשרואים לה את התחתונים עד הסוף. אבל מוזר שהיא לא נראית כמו שאיכפת לה מזה בכלל, או שהיא לא מודעת לזה, או… לא יודעת. אבל אנחנו הקטנים רואים אותה, קוראים זה לזה, מתיישבים סביבה… ומציצים. נכון שזה כל כך חיינפ*? אנחנו הקטנים יודעים שזה מאד מביש. כך לימדו אותנו. אז למה חלק מהגדולים, כמו המורה אורה, לא איכפת להם מכך?
האם היא תכעס עליי? אני מאד מודאגת. אני רוצה לעשות את כל מה שמבקשים ממני בצורה הטובה ביותר. אני רוצה להיות ח'ופח'ה. אמא תמיד אומרת שאני צריכה להיות ח'ופח'ה, כך אומר גם אבא וסבתא ודודה שלי. אני לא רוצה לאכזב אותם. אך מה אני יכולה לעשות? אני לא יודעת מה לעשות.
הבוקר הגיע.
הייתי מוכנה ללכת לבית הספר. חיכיתי שחברתי מנאל ואחותה מרינה ייצאו משער הבית שלהן שהיה מול הבית שלנו. אני תמיד הולכת איתן לבית הספר. הן גדולות ממני ולא פוחדות ללכת לבית הספר לבד. לפעמים מצטרף אלינו גם חברי איברהים שלומד בכיתה שלי. הבית שלו סמוך לבית שלנו ואני יכולה לראות את חצר ביתם מהחלון שליד המיטה של סבא שלי. לפעמים אני מתיישבת שם על אדן החלון ומביטה לעבר הבית שלהם. כך אני רואה את סבתא של איברהים יושבת בכיסא שלה בחצר הבית, או אמא שלו יוצאת מהמטבח ונכנסת לחדר השני, או סבא שלו בא לבית שלהם, ואז הקולות שלהם מרעישים את כל השכונה, כי סבא של איברהים לא שומע טוב וצריך לדבר איתו בקול רם. הוא מחזיק ביד מקל שהוא נשען עליו כדי ללכת. אני נורא מפחדת ממנו. אני מפחדת מהמקל שלו ומהקול הגבוה שלו, ולכן אני מיד בורחת כשאני רואה אותו מרחוק. אני מרגישה שהוא כועס כל הזמן. איברהים לא מפחד ממנו ואומר שהוא סבא טוב ושהוא אוהב אותו משום שהוא נותן לו סוכריות טעימות כל פעם שהוא בא אליהם. הוא גר בבית שמאחורי הבית שלהם, לא ממש בשכונה שלנו, אלא בשכונה הקרובה שאנחנו יורדים אליה דרך המדרון. איברהים קופץ לפעמים לחצר הבית שלהם מעל הקיר שמפריד בין הבית שלהם לבית של סבא שלו. שם גרה גם שהירה יחד עם סבא שלו. היא הבת שלו. גם לשהירה יש קול גבוה. אני שומעת אותה הרבה פעמים מדברת עם סבא של איברהים. קולה מגיע עד לבית שלנו. שמעתי אותה פעם מתעטשת כשעברתי בסמטה שלהם. בהתחלה לא הבנתי בדיוק מה אני שומעת. התפלאתי מהקול הגבוה הזה שעלה לפתע בשמי הכפר הקטן והשקט שלנו מכיוון הבית שלהם. לשבריר של רגע נפחדתי והייתי קרובה לברוח ולהתנדף. אולם לקראת סוף הרגע, לאחר שהושלמה התפרצות האפצ'י, הבנתי שזה לא מסוכן והמשכתי ללכת כרגיל.
הגעתי לבית הספר מבלי לעשות כלום עם הקו ההוא. וכשהמורה אורה בדקה לי את המחברת והבחינה בקו הריק, היא אמרה לי שביקשה ממני אתמול את הדבר הזה, אז למה לא עשיתי מה שצריך? וביקשה ממני את הדבר עוד הפעם.
עמדתי מבולבלת בריחוק מהילדים האחרים בכיתה שהתכנסו מסביב לשולחן של המורה. הבטתי במחברת שלי וחשבתי דקות ארוכות. מה רוצה ממני המורה אורה? מה אני צריכה לכתוב על הקו הזה?
כשהרמתי שוב את העיניים ראיתי לפניי את חברתי לינה יושבת במקומה וכותבת במחברת. החלטתי לפנות אליה. התקרבתי לשולחן שבו ישבה ושאלתי אותה: "מה כתבת על הקו שציירה המורה?" ואז ראיתי שהמורה כתבה לה ליד הקו: חתימה.
חזרתי למקומי מלאת אושר. סוף-סוף ידעתי מה צריך לעשות עם הקו הזה.
במהירות חזרתי אל המורה כדי שתבדוק ותראה איך שעשיתי מה שביקשה ממני. חיכיתי לתור שלי בין ילדי הכיתה האחרים שהקיפו אותה, דוחפים זה את זה, מפטפטים וצועקים: "עכשיו זה התור שלי. אני הייתי לפניך!" והמורה אורה קוראת לעברם: "די! שקט!"
חיכיתי הרבה זמן. אני לא אוהבת להידחף עם האחרים וגם לא לצעוק כמוהם. לבסוף, הגיע תורי ואני שמתי את המחברת על השולחן וסימנתי לה באצבע על הקו.
המורה אורה הסתכלה במחברת ואמרה: "מה זה? ביקשתי ממך חתימה של ההורים ולא לכתוב לי את המילה חתימה! טוב, לא חשוב. עזבי את זה."
חזרתי למקומי מבולבלת עוד יותר מקודם, ובתוכי שאלתי את עצמי: מה רצתה ממני המורה אורה??

כפר כמא
25.1.12
…………………………………………………………..

* צ'בע'ה- מקום מתחת לבית שלנו חשוך ומלוכלך, נראה כאילו היה בית של מישהו בעבר, והיום משמש כמחסן… וגם בית להרבה מחתולי השכונה.
* ח'ופח'ה- מילה צ'רקסית שפירושה: טובה, חרוצה.
* חיינפ- מילה צ'רקסית שפירושה: בושה, חרפה.