המוח שלי – חברי הטוב ביותר, אויבי המר מכולם
וינסטון היה שמח. הוא היה אדם חופשי – הוא יכול היה לעשות כל שרצה, כל אימת שרצה. אילו התחשק לו לעשות כן, היה וינסטון מפליג ברחבי שבעת ימי תבל, ומטפס על הפסגות הגבוהות מכולן, ונוגע בכוכבים המרוחקים ביותר. ההרפתקאות שעבר – נבצר מכותב אנושי להעלותן על הכתב במהלך תקופת חייו, שכן אלה כה רבות וארוכות ומוזרות – כותב זה יבלה מחצית מתקופת חייו בקימוט מצחו ובגירוד קודקודו, בניסיון לתרגם חוויות ביזאריות כאלו למילים קיימות וברורות. אז איך, איפוא, על אדם כדוגמת וינסטון לחגוג את יום הולדתו ה35, אבן דרך כה משמעותית בחייו? מה יוכל לעשות הפעם, שטרם עשה בתקופת חייו?
וינסטון הקשיב לעצתם של קרוביו. הוא החליט לחגוג בצורה שהייתה בלתי שגרתית בעבורו. הוא ארגן מסיבה צנועה בביתו: קצת בלונים, משקאות שיכר ומוזיקה טובה צריכים לעשות את העבודה, חשב לעצמו. כאשר הגיע היום המיוחל הוא אמנם בילה בצורה שונה ממה שהתרגל אליה (המסיבה לא כללה רובי לייזר או חייזרים ירוקים, לדאבונו הרב), אך ישקר אם יאמר שלא נהנה כלל. אשתו ושאר חבריו הקרובים ביותר היו שם. הם רקדו יחד איתו ומחאו כפיים בהתרגשות כאשר כיבה בנשיפה את הנרות שעל עוגת יום ההולדת. ווינסטון היה שמח.
וכשהגיעה השעה לאתנחתא, פרק בלתי נמנע בכל מסיבה, כל המוזמנים ישבו על הספה מסביב לוינסטון והביטו בו. הדממה הפריעה לו, ולאחר נחרת צחוק מביכה ביקש שמישהו יפר את השקט. אשתו ושאר חבריו החליפו מבטים, ולבסוף אשתו פצתה פיה ואמרה, "יש לי שאלה בשבילך, וינסטון יקירי". וינסטון נשף החוצה, חייך בהקלה וענה לה, "כן, אהובתי?". אשתו נסוגה אחורנית ופנתה לקהל המאזינים באומרה, "אך אני לא יודעת אם עליי לשאול אותה". שאר הנוכחים פרצו בקריאות, פה אחד, "תשאלי אותו! תשאלי אותו! תשאלי אותו!". גברת גרינוול צחקה בקול רם, ונפנתה לבעלה, ברכיה מוצלבות ועליהן שלובות בנינוחות ידיה, והיא חייכה בראש מוטה הצידה שגרם לה להידמות בעיני וינסטון כגורת כלבים חמודה, ושאלה, "וינסטון יקירי…". בחדר השתררה שוב דממה, אשר הייתה כה מוחלטת ומוחשית שתער חדה דיו ודאי מסוגלת הייתה לחתוך דרכה, ולגלות מאחוריה, ככל הנראה, תהום עמוקה של חידלון ונשייה. הנוכחים הביטו עתה בוינסטון במבטים כה רעבתניים, והוא הבחין בכך שבשקיקה הניכרת הם ממתינים לתשובתו ולא לשאלתה, אף על פי שטרם שמעוה. הוא הבין במה מדובר וחיוכו נמחה באחת. "ספר לנו, למה רצחת את וויל?". וינסטון החמיץ פניו וקימט את מצחו. "אני לא עשיתי את זה," ענה לה בבלבול. קהל הנוכחים לא הסתפק בתשובה. "ספר לנו וינסטון! ספר לנו וינסטון! ספר לנו וינסטון!" קראו בקול, ואשתו צחקה והתקרבה אליו עד כדי בלתי-נעימות, עדיין מחזיקה באותה תנוחה, ואמרה, "קדימה וינסטון. כולנו רוצים לשמוע! למה רצחת את וויל?". וינסטון קם ממקומו בזעם, הוא נפנה לצאת מן החדר, אך לבסוף הסתובב ושאג אליהם: "תפסיקו לשאול אותי את השאלה הזאת! אני בכלל לא מכיר אדם בשם וויל!".
הדלת נפערה לרווחה בבעיטה. מבטיהם של כל הנוכחים בחדר, פרט לשל וינסטון, הופנו אל הזר שעמד במפתן הדלת. הם לא נבהלו – הם רק נעצו בזר מבט יוקד, כאילו שומה עליהם להתבונן בו כך עד שיימוג ויהפוך לפתע לחלקיקי אבק. אך הזר נותר ממשי מאוד, והחל לצעוד לכיוונו של וינסטון. "וינסטון," הוא קרא בקול עמוק וליחתי. וינסטון נתקף חלחלה עמוקה, הוא קימר את גבו כהכנה לעינוי אשר חש שעמד להתרחש. "וינסטון," קרא הזר בשנית. וינסטון חש ביד לחה על כתפו – והזר סיבב אותו כך שעמדו אחד מול האחר. הזר סקר בעניין את פניו של וינסטון, ומבעד לעיניים פקוחות עד כדי חרך זעיר בלבד, וינסטון בחן את פני הזר, ומגורתו התגברה בעשרות מונים. עיני הזר דמו לעיני חילזון, אלא שהמשיכו והמשיכו להתארך, והסתלסלו באוויר יחדיו ונכרכו אחד כנגד השני, אך אישוניהם לא חדלו מלהביט בוינסטון. אף לשונו המשיכה להתארך – לשון מחוספסת ולחה, שבלוטות הטעם שלה דמו לכריות הצמדה של תמנונאים וממנה נזל ריר שטינף את הרצפה והיא התארכה עד שהייתה אך סנטימטרים ספורים מפניו של וינסטון. הזר קירב את פניו שלו לפניו של וינסטון ואמר, "תתפשט בבקשה, וינסטון". עיניו של וינסטון נפערו לרווחה, והוא החל להתנער מידו של הזר בניסיון מילוט. "לא! לא!" הוא קרא שוב ושוב. אך ידו האיתנה של הזר לא משה ממקומה, והוא המשיך לאחוז בו בחוזקה ולבקש ממנו להסיר מעליו את בגדיו. משראה הזר שאין תועלת בבקשות, הוא השליך אותו לעבר הספה בעוצמה רבה. הנוכחים לא זעו והמשיכו להביט בעיניים קרועות בנעשה. הזר התקרב אל וינסטון, אשר התפתל במקומו כדג כלוא ברשת, שמנסה לשווא לצאת ממנה. הוא קרע מעליו בלא מאמץ את בגדיו, ולאחר שנותר וינסטון ערום כליל, החליט הזר שוינסטון אינו ערום דיו. הוא שלח ציפורניים חדות אל בית החזה שלו ונבר פנימה. וינסטון זעק מאימה ומרוב ייסורים. "אהא, הנה זה," אמר הזר, שולף החוצה את ליבו של וינסטון. וינסטון הביט בזר בפעם האחרונה, וראה שהוא נוגס בליבו העקור. עולמו השחיר והוא נפל, מסוחרר, מטה ומטה…
ד"ר אתנה סמית' עטתה על פניה הבעת בלבול, כמו בכל פעם בה נאלצה להתמודד עם המטופל המסוים הזה. "אניגמה על שתיים," כינתה אותו פעם אחת, כאשר נתבקשה לתאר את המטופל הייחודי ביותר שנאלצה להתמודד איתו, בכנס מומחים שהתארחה בו לפני כמה שנים. "זה כאילו הוא מודע ולא-מודע למצבו בו זמנית," הוסיפה אז. היא הביטה בו דרך זכוכית חד כיוונית, וד"ר פאבל וורהייט כמעט ויכול היה לשמוע את גלגלי השיניים שוקדים במרץ בתוך מוחה, אך הלה חשב שעמלם לשווא; הדבר שהזדקקה אליו הוא מוח צעיר ובלתי מנוסה, שוודאי ימצא פתרון לבעיה בצורה יצירתית שחמקה מעיניה האיטיות של ד"ר סמית'. כנראה שהיא מודעת לכך, חשב ד"ר וורהייט, זו בטח הסיבה שקראה לי לדבר איתו. הוא פצה פיו לדבר, אך השתתק כאשר הגישה לו סמית', מבלי לנטוש את קו הראייה בו יכלה לראות את המטופל, מחברת ובה אוסף של מסמכים. "הכל כתוב שם," אמרה בקול מרוחק. ד"ר וורהייט פתח את המחברת. 'וינסטון גרינוול – סיכום רפואי' הייתה כותרתו. הוא עלעל במחברת במשך זמן מה, סקר בקפידה כל פרט שצוין בו. 'עבר אלים כלפי נשים' הייתה אחת ההערות, וד"ר וורהייט הבין עתה מדוע דרושה הייתה עזרתו. "אגוז קשה לפיצוח, אין ספק," הוסיפה ד"ר סמית. ד"ר וורהייט הביט בה, ואז במטופל. הוא נשף עמוקות ונכנס לחדר.
הידית נמשכה בעדינות והדלת חרקה קלות, וד"ר וורהייט הציץ אל פנים החדר. עיניו פגשו בעיני האדם הישוב מצידו השני של החדר, אשר נעץ בו מבט נוקב. וורהייט חייך בנימוס, וסגר את דלת החדר. המטופל לא הגיב, והמשיך להביט בו באותו מבט מבשר רעות. וורהייט התקדם באיטיות אל המטופל. "וינסטון," הוא קרא בשקט. משלא זכה לתגובה, המשיך הדוקטור להתקדם עד שעמד ממש לנגד עיניו של המטופל. "וינסטון," קרא בשנית. הוא הקיש באצבעותיו מול עיניו של המטופל, וזה לא מצמץ – רק החל לחרוק בשיניו. וורהייט הביט היטב באישוניו – על אף שעמד בסמוך אליו, נדמה שהיו מרוכזים באובייקט שאמור להימצא במרחק מטרים ספורים ממנו. משונה, חשב וורהייט; ואז הבין מה עליו לעשות. הוא הביט במראה שנמצאה בחדר, מודיע על אופן הפעולה שלו ומקבל אישור לפעול כך במבט בודד גרידא, על אף שלא יכול היה לראות שם את ד"ר סמית' אלא את עצמו ואת המטופל בלבד. וורהייט שלח את ידו אל כתפו של המטופל. "וינסטון," הוא קרא. המטופל החל לרעוד, ונדמה היה לרגע קט שקלט מי האדם שמולו. ואז החל המטופל לצעוק. "לא! לא!" הוא זעק בקול רם. "וינסטון!" קרא שוב וורהייט. המטופל התפתל בפראות, ווורהייט חשש לרגע שהמטופל ינסה לתקוף אותו. הוא הידק את אחיזתו וצעק ישירות מול פניו של המטופל, "תן לי לדבר עם וינסטון!". המטופל המשיך להתנגד, אך עתה התנגדותו דמתה לפרפור רפלקסיבי שלאחר המוות מאשר להתנגדות חיה. הוא השתתק כעבור רגעים ספורים והביט בפניו של הדוקטור, אשר הביט בחזרה בפניו שלו. סנטרו היה מכוסה בריר, לסתו מלאת זיפים, חולצתו מוכתמת בכתמי אוכל ישנים, אך עיניו – נדמה שעתה ראו באמת את האדם שמולם. "אה, דוקטור," אמר וינסטון וניגב בשרוולו את סנטרו. וורהייט פלט אנחת רווחה.
"וינסטון, שמי הוא ד"ר פאבל וורהייט, ובאתי הנה כדי לשאול אותך מספר שאלות," אמר פאבל. "כמובן, פאבל, כל דבר," אמר בחמימות והחווה על מקום פנוי לצידו. פאבל התיישב וסקר, לראשונה, את החדר. הוא הבחין בציורים על הקיר, בהם זיהה מקומות כמו פריז ושבתאי, ואף מקומות שלא זיהה כמו אגם שמימיו וורודים והר מכוסה בפרחים צהובים וסגולים. על רצפת החדר היו בובות רבות, רובן בדמות אדם ומיעוטם בדמות בעלי חיים, וגם בודדים שדמו לחייזרים. פאבל הפנה את מבטו אל וינסטון, ובחן את ידיו השעירות, את כף ידו השמאלית שעל קמיצתה נענדה, למרבה הפתעתו של פאבל, טבעת שחורה. "חשבתי שאסור למטופלים לענוד תכשיטים," אמר והצביע על טבעתו של וינסטון. "אה," חייך וינסטון והרים את ידו השמאלית, "לא לוקחים את הטבעות של אנשים נשואים," השיב. פאבל קימט את מצחו. "אני מבין מכך שאתה נשוי? למי, אם יורשה לי לשאול?". וינסטון חייך והביט מטה אל הרצפה, והצביע על הכרית שישבה מאחורי פאבל. על הכרית היה מצויר פרצוף נשי, לו ריסים ארוכים ושפתיים בשרניות. פאבל חשב על העניין זמן מה, ואז שאל, "איני מסוגל שלא לשאול אותך, מה פשר כל הציורים והבובות הללו? והאם באמת ובתמים הכרית הזו היא אשתך?". וינסטון צחק ומחה מלחיו ריס שהטרידה אותו, וענה, "העניין יידמה לך כמגוחך, אך אגלה לך בכל זאת: אני נודד למחוזות הדמיון ושם אני חי חיים נהדרים. אה, הרי שכבר ידעת זאת! מחילה, אדוני הדוקטור, טעות נפלה בידי. בכל מקרה, הציורים והבובות והכרית הם עזרים ויזואליים. אתה רואה, לפעמים קשה לדמיין עצמך במקום שתיאור נופו מורכב להפליא, והרי שאיני מתפשר על איכות, לא לא. לשם כך נועדו הציורים. הבובות והכרית, אלה נועדו לדמות יצורים חיים, בשר ודם. אילו היה עליי לדמיין שידה, ניחא; לא היה לי צורך בשום עזר מסוג זה או אחר. אך יצורים חיים קשים יותר לחיקוי – הם מתנשמים, הם זזים, הם מרגישים. אני מקווה שהבהרתי את העניין". פאבל הביט בוינסטון בחוסר אמון. "הם מרגישים…" אמר בשקט ואז הוסיף, "וינסטון, אתה מרתק אותי. לעיתים אתה מתנהג כחיה וולגרית חסרת צלם אנוש, אשר אינה מודעת כלל לסביבתה, ולעיתים, כדוגמת עכשיו, אתה אדם רגיל לכל הפחות, אם לא… אדם עם אינטלקט ותחכום… ואולי אף מעט כריזמה. תוכל להסביר את פשר חידת התנהגותך?". וינסטון המשיך לחייך, אם כי פאבל חש במעט כאב חבוי בחיוכו. "זה פשוט למדי, פאבל חביבי," ענה וינסטון. "כאשר אני שנוי במסעותיי המדומיינים, אין אני – כלומר, וינסטון המשוחח איתך ברגע זה, נמצא בשליטה. ברגעים מעין אלה שתיארתי אני נותן לוינסטון האחר, הגולמי והפראי, לתפוס את הפיקוד. וכך הוא חופשי לממש את כל יצרי הארוס והתנטוס שלו — ובכן, לא את כולם, כמובן; התפקיד שלי הוא למנוע אלימות רצינית כלפי הזולת וכלפי עצמי".
פאבל הביט בו במידת-מה של בוז. "למנוע אלימות, אתה אומר? אם כן, איך יוצא שאתה פוגע בכל אישה שנכנסת לתא שלך?". חיוכו של וינסטון נמחה ופניו התכסו בארשת עצב. "מעולם לא היה לי מזל איתן. תמיד הרגשתי צורך לנסות להרשים אותן, גם אם לקשר בינינו לא הייתה זכות לגלוש לתחום הרומנטי. האמן לי, אני משתדל," והוא העניק לפאבל מבט כה מתנצל ותמים, שזה התקשה להמשיך ולכעוס עליו. "אתה יודע מה, וינסטון? קשה לי להאמין שאתה נהנה מהעמדת הפנים הזאת. תגיד לי את האמת, בינינו – אתה יודע שאתה בעצם מתייסר, נכון?". וינסטון השתתק לרגעים אחדים, ואז פתח בתשובתו: "אמור נא לי, פאבל, האם אתה מכיר את תורת המוסר הקרויה תועלתנות?". "בוודאי," ענה פאבל. "אם כן, אין צורך שאכביר בהסבר על למה אני פועל בצורה שאני פועל. וינסטון האחר חווה עונג עילאי בכל מסע ומסע, אני יודע זאת. ואני עצמי, איני אלא חלקיק קטן מאוד ממה שנותר מהאישיות שלי – אף אילו אני אכן מתייסר, כפי שאתה טוען, הרי שזהו מחיר קטן לשלם על מנת שנחווה, כמקשה אחת, עונג רב ככל האפשר,". בתגובה לכך קרא פאבל בתמיהה, "הרי שאותה מקשה שאתה מדבר עליה אינה קיימת עוד! אתה סובל והוא נהנה!". וינסטון חייך אליו, ופאבל שוב זיהה רסיסי כאב בפניו. "אכן, ייתכן והצורה בה אני מוציא לפועל את תוכניתי אינה מושלמת. אך אין זו אשמתי, אלא אשמת כלא הבשר בו אני אסור והמוח הפרימיטיבי ששולט על מה אוכל לדמיין ולא אוכל לדמיין, ומה אוכל לחוש ולא אוכל לחוש. אך אני חלוץ, חלוץ אני אומר לך!" הוא קרא עתה בקול רם, ואור נדלק בעיניו. "הבט, הבט!" קרא והחווה בידו על הקיר הריק שמולו. "האינך רואה את העתיד, עתידנו? מה ממתין לנו שם? אספר לך מה ממתין לנו שם. טכנולוגיה מופלאה שיצרו מושיעים יקרים יקרים, אשר הבינו את הפתרון לבעיה, אותה אני מצאתי קודם, אם כי בתקופה בה האמצעים הטכנולוגיים מוגבלים עד מאוד. בעיה נוראה ביותר, שאחראית ישירות למרבית ייסוריו של האדם המודרני, אותו אדם ששאר בעיותיו נפתרו והוא עוד אינו רעב ללחם ומתחנן למים, נופל בקרבות סתמיים ונפגע ממגפות ושאר מזיקין!" וכל אותה שעה המשיך לסקור את הקיר שמולו, כאילו שם מופיעים שחור על גבי לבן המילים אותם מקריא, או שמא על גבי הקיר מוקרנת תמונה של אותו עתיד שהוא מתאר. פאבל הפנה את מבטו מוינסטון המסביר לו על העתיד בתשוקה רבה אל הקיר בו העתיד אמור להופיע, לסירוגין. "הבעיה היא חיי החברה של האדם. חיי החברה, כידוע לך, מבוססים על רשת רחבה של מערכות יחסים. כל מערכת יחסים כוללת שני בני אדם. שני בני האדם הללו מייצרים אינטראקציה אחד עם האחר, עוברים חוויות משותפות. למה שיעשו דבר כזה? האם תוכל להעלות בדעתך רובוט, חסר רגשות ותכנות, מדבר עם רובוט דומה אחר סתם כך?! מובן שלא. ממערכות היחסים מופקת תועלת מסוימת שקשורה ברגשות, קרי: תחושות טובות. חשוב על כך – בכל מערכת יחסים שבחרת מרצונך לנהל, מטרתך הייתה אך ורק להפיק תחושות טובות. ולפיכך הטכנולוגיה החדשה מבית המושיעים המקסימים תהיה מכשיר בו תוכל לנהל חיים שלמים בעולם מדומה, יוצר קשרים מושלמים וחווה מסעות מופלאים – בלי, אני מקווה, הצורך שחלק ממך יהיה ער למעשייך, אלא בהטמעה מוחלטת של הנפש".
"הבל הבלים," ירה באחת פאבל. "איך תסביר מקרים בהם אדם מקריב כמות מכובדת של תחושות טובות למען זולתו? למשל התנדבות? צדקה? הקרבת החיים?". "פשוט מאוד," ענה וינסטון. "אין היגיון בהקרבות מין אלה. בני האדם, אחרי הכל, אינם יצורים רציונליים. איני יכול לספק תשובה בודדת ואבסולוטית, אך ניקח לדוגמה את שאלת הצדקה. וכי למה, באמת, שאדם יעניק מההון שצבר בעבודת כפיים לזר שאינו מכיר? אוכל לספק לכך תשובה שאכנה אלטרואיסטית, ותשובה שאכנה אגואיסטית, ואלה קשורות אחת בשנייה, כפי שתראה. התשובה האלטרואיסטית גורסת שאתה, פאבל חביבי, תורם לצדקה מכיוון שהקוד האבולוציוני שלך מניע אותך לעזור לזולת, לשמור על החי ולמנוע את הכחדתו – או לחילופין, ייתכן ואלה הערכים היהודיים-נוצריים שהושרשו בך ובסביבה שבה אתה חי מזולתך. התשובה האגואיסטית טוענת שמעבר למניע הראשוני לפעולות אי-רציונליות כגון אלה, עשית זאת כי נהנית מזה. האבולוציה טופחת על שכמך, או שהערכים הדתיים קדים לפנייך לאות תודה, ואתה מרגיש כמו אדם טוב, ומתענג על התחושה הנעימה שמתלווה למעשה החסד שלך". פאבל שילב את ידיו ונשען לאחור, נהנה מנוחותה של גברת גרינוול, וחשב על הדברים ששמע. ואז הזדקף ושאל, "אני בטוח שאתה מודע להגדרת התועלתנות, לפיה המעשים שראוי לעשותם הם אלה שמובילים לכמות התחושות הטובות הגבוהה ביותר ולכמות הסבל הנמוכה ביותר. אני בטוח גם שאתה מודע להיותך נטל למוסד הסגור שאתה משתכן בו, למשלם המיסים, לצוות כולו ובמיוחד לד"ר סמית'," פאבל החווה בידו אל המראה, "אשר מתקשה לישון בלילות בגלל ההתנהגות המשונה שלך. ייתכן ויישמת את התועלתנות בהיקף קטן מדי? חשבת על כך?". וינסטון צחק צחוק עמוק. "אתה ודאי מצפה שאתרץ את דרך פעולתי כאגואיזם. לא ולא, פאבל חביבי, יש ברשותי הסבר שיישב את הדעת. למעשה אתה הוא זה שלא יישם את התועלתנות בהיקף רחב דיו. מהו תפקידי כאן? לא רק להסב לעצמי עונג רק ככל האפשר, אלא גם להוות השראה למושיעים הגואלים מן העתיד, אשר יבינו בבוא הזמן את הפתרון לבעייתו של האדם המודרני. המועקה שאני מהווה לכל כיום – אינה אלא מחיר קטן לשלם בשביל מחר נטול כאב ואכזבות. אמת, מצאתי תכלית עילאית – זו עבודת קודש, אני חלוץ אמיתי, גיבור זמנינו…".
פאבל חש שאינו יכול לשאת עוד את דבריו. עם כל הסלידה שחש כלפי וינסטון ורעיונותיו, הוא חש שישנם דברים בגו – והוא פחד עד כדי מוות שרעיונותיו יחלחלו פנימה. הוא החליט לגמור את המפגש כמה שיותר מהר, ולנסות לסחוט מוינסטון תשובה שתגרום לו להטיל ספק באמונתו שלו, וכך למנוע את היטמעות דבריו וזיהום מערכת המוסר של עצמו. "דברייך מעניינים, ללא ספק… אך יש דבר מה שלא הבנתי כראוי. אשמח אם תסביר לי אותו". "בוודאי," השיב וינסטון והמתין. פאבל שאל בערמומיות, "מה לגבי יצר החופש של האדם? האין אתה, וינסטון המודע להימצאותו בתוך תא זעיר ומצחין, וינסטון המודע לכך שהוא מרייר על סנטרו ושחולצתו מוכתמת ומראהו גועלי שכזה – האין אתה חש שאיבדת את חופשך? לא רק במישור הפיזי, מודעות לתא הקטן שאתה מוכרח להימצא בו בכל עת ושעה. גם במישור הגופני, בו אינך מסוגל לשלוט כלל על פעולותייך?" ובינו לבין עצמו חשב פאבל, מעניין איך מילים מתוחכמות יעזרו לך להתפתל מעבר לשאלה זו. אך וינסטון לא השתהה; נדמה שציפה לשאלה והתשובה הייתה מוכנה על קצה לשונו. "הרי שזהו החופש האמיתי! החופש לנוע במרחב, החופש לשלוט על פעולותייך הפיזיות — אלה מתגמדים מול החופש האמיתי. חשוב לרגע, אילו ברצונך לטוס ליעד כלשהו ברחבי העולם, עלייך להיות, ראשית, בעל הון מסוים, וכמו כן בעל מצב בריאותי מתאים, גופנית ורגשית… ומה אם ברצונך להגיע לשבתאי?" שאל והצביע על הציור שעל הקיר. "זאת, ככל הנראה, לא תוכל לעשות בתקופת חייך בתמורה לשום הון שתציע! ומה עם מקומות שאינם קיימים, שאינם מסוגלים להתקיים בשל המגבלות שמציבים חוקי הטבע? נגיד שהתחשק לך להיות בעל כוחות על. כל אחד חלם על כך בפרק מסוים בחייו. היכולת להרים בניינים? היכולת לחיות לנצח? ישנם דברים שתוכל לעשות רק בעזרת המוח שלך, רק בעזרת המוח שלך, פאבל חביבי. הא, טבע אכזר. העניק לנו את היכולת לדמיין דברים שאין אנו מסוגלים לעשות, רק כדי שנתאכזב מעובדה זו. אי שם יש איזו ישות קוסמית שמכה את ברכה ודומעת ללא שליטה מרוב צחוק, אני אומר לך!". וינסטון צחק לאחר כמה רגעים, משועשע בהחלט מהלצתו האחרונה. פאבל קם על רגליו בזעם. "ומה לגבי הצרכים הבסיסיים של האדם? הרי שאינך מסוגל להתעלם מהם! מה עם הצורך לאכול ולשתות? הצורך לישון? ודאי אינך סובר שנוכל לאכול מזון מדומה!". וינסטון הרים את את מבטו, מנעליו של פאבל ועד לעיניו, שהביטו בו בזעם והתחננו שייפול בלשונו. "כל אלה ימולאו, אני מבטיח לך. הנה אני, אב טיפוס של ההומו-פרפקטוס, האדם המושלם שלא חווה ייסורים וצער, ניזון כראוי ויושן בצורה מספקת. למעשה," אמר והסתיר את פיו מן המראה בעזרת ידו, ולחש כממתיק סוד, "השינה היא החלק הטוב ביותר של ימיי!" ושב לדבר כרגיל: "ובאשר לעתיד, סמוך על מושיעינו היקרים שימצאו לכך פיתרון – בוודאי ייצרו מכונה שתזין את המשתמשים ותספק את צרכיהם הגופניים המינימליים כדי שיוכלו להמשיך ולדמיין את עצמם שוכבים על חולותיו של אי אקזוטי, ומסביבם עשרות עלמות חן שיופיה של כל אחת עולה על האחרת", סיים וקרץ.
פאבל עמד למרוט את שערותיו מרוב עצבים. לא ייתכן שרעיונותיו חסינים מפני כל טיעון! מוכרח להיות חור בהיגיון איפשהו. מוכרח להיות חור שכזה…
"ענה לי על שאלה אחרונה זו!" הוא צרח. תחילה נבהל מעוצמת קריאתו שלו, ואז חשש שתוכל ד"ר סמית' לשמוע את דבריו, ולכן התכופף אל אוזנו של וינסטון ולחש, "אם חיי האדם מלאים בצער ובכאב כה רבים, מדוע שלא לסיים אותם? למה שלא תתאבד, וינסטון? למה שלא נכחד כולנו וזהו?". וינסטון חייך חיוך מתנצל, משהבין את השפעת דבריו על ד"ר וורהייט. "פעם נוספת, פאבל, התשובה פשוטה למדי. אמת, כך ניפטר מן הצער והכאב, חלק כה רחב ומשמעותי מחיינו. אך כך גם ניפטר מהטוב המעט שיש לנו. הצחוק, העונג, האהבה… אלה קיימים, אתה יודע. מעבר לכך, התאבדות מודעת אינה קלה כפי שאתה חושב. האם כיוונת פעם אקדח לראשך שלך, פאבל? לא חשבתי כך. ובכן, אני עשיתי זאת." וינסטון שקע במחשבות, נדד אל מחוזות העבר. לפתע ניעור וקם ממקומו, אחוז טרפת וסוער לא פחות מפאבל, משתוקק לפקוח את עיניו סופית. "הבט! הבט!" צעק והצביע על הקיר שמולו. פאבל הסתובב באחת וגילה את אותו קיר ריק, אלא שהפעם הופיעה בו התמונה שאותה ניסה וינסטון להעביר לו. "הנה אני, מתכנן להתאבד. לא הייתה זו הפעם הראשונה ולא השנייה בה הוצמד לרקתי אקדח שהיד אשר אחזה בקתו הייתה ידי, אלא הפעם השישית! השישית, אני אומר לך! רק אז הגעתי לתגלית המופלאה מכל, אותה הצגתי בפנייך לאורך שיחתנו. אך מה מנע ממני ליטול את חיי שלי בכל שאר הפעמים? אגיד לך מה. זהו אותו יצר מופלא, מופלא באמת ששוכן באדם. יצר ההישרדות. החשק לחיות. החשק להתקיים על אף כל הסבל והכאב. יצר זה בא בצורת הרחמים על אהובייך שוודאי יתאבלו על לכתך בטרם עת, בין אם הם עצמם בין החיים ובין אם לאו. הוא בא בצורת התחושה שתכליתך טרם מומשה עד לתומה, שאתה כה כה קרוב להשאיר את חותמך. הוא בא בצורת רסיסי תקווה, תקווה אני אומר לך! תקווה שהעתיד יהיה טוב יותר, ושבקרוב הכאב ישכך והעצב יימח והצער יישכח והשמחה היא והיא לבדה זו אשר תיוותר. צורותיו השונות של יצר זה לבדן מתגברות על כל כמות של צער וכאב שתוכל לחוש! עתה סור מעליי, צא מחדר זה!".
פאבל לא כעס עוד. הוא אמנם היה על סף התמוטטות עצבים במהלך דבריו האחרונים של וינסטון, אך עתה לא חש דבר, דבר כלל. הוא היה שליו לחלוטין, והוא ידע שעליו להתבודד לזמן מה, וקיווה, אם כי בנחת ולא בתשוקה בוערת, שלא ייאבד את שפיותו כאדם שניצב מולו. והוא הוסיף בשקט, מבטו נטוע ברצפה, "אם זהו עתידנו, תבוא איתו קץ התרבות, האומנות, האנושות — כל שיש יאבד במחיר של כל שאין. אם ישנה, אי שם, ישות קוסמית כלשהי המתבוננת במתרחש, אני מתחנן שתגאל אותנו. אני מתחנן שטכנולוגיה מעין זו שסיפרת לי לא תיווצר לעולם". וינסטון התיישב בחזרה במיטתו, חייך והביט מטה אל הרצפה ובחזרה אל עיניו של פאבל. הוא גירד בראשו ואז בלחיו זרועת הזיפים, ואמר, "הזמן יספר, דוקטור". פאבל חייך אליו, חיוך של אדם שהשלים עם תבוסתו המוחלטת והידועה-מראש עד כדי השתעשעות בזיכרון חוסר-הישע בה ניסה למנוע אותה לאורך הקרב, והניח את ידו על כתפו של וינסטון. וינסטון הניח את ידו שלו על ידו של פאבל, ספק מנסה להרחיקה ממנו, ספק משאירה במקומה ומתענג על חום גופו וההנאה שמביאה איתה תחושת המגע הפיזי. פאבל היה מופתע מתגובתו. "עשה לי טובה, שמור היטב על גברת גרינוול. על בחורה כזו לא מוותרים באף מחיר," אמר פאבל המחויך. "היה שלום, דוקטור," ענה וינסטון. "היה שלום, וויל," אמר פאבל ויצא את החדר.
הופעתו נותרה שקטה, אך צצו במוחו שאלות רבות. מה עליו לעשות עם המטופל וינסטון גרינוול? האם עליו להמליץ על החמרת הטיפול, הגברת המינון של התרופות האנטי-פסיכוטיות שוינסטון כבר נוטל? או אולי על השארת המצב הקיים והנחתו לנפשו? אולי אף לסייע לו למלא את משאלתו בכל צורה שהיא, כדוגמת הזרמת עזרים ויזואליים נוספים לחדרו? מה לעזאזל עליו לדווח בדו"ח סיכום המפגש? לבטח אינו יכול לספר את האמת לאמיתה. והשאלה הגדולה מכולן שנותרה ללא תשובה: האם וינסטון צודק? האם כך ראוי שהאדם יחיה? לא נותר לו אלא לחשוב על כך לבדו, במקום מרוחק מכאן ככל האפשר. מה שבטוח היה לד"ר פאבל וורהייט זה שלתא זה לא ישוב עוד. ד"ר אתנה סמית' פנתה אליו, אולם עדיין לא הפרה את קו הראייה בו נמצא וינסטון, ואמרה, "זו הייתה שיחה מעניינת. ובכן? מה אתה ממליץ, ד"ר וורהייט? האם הגעת למסקנות חדשות כלשהן?". האישה הזו אטומה כמו בול עץ, חשב לעצמו. "האם לא הקשבת לשיחה כלל?" רצה לזעוק. "האם לא חלחל למוחך דבר מכל הדברים שנאמרו באותו חדר?". אך הוא נותר שקט למשך רגעים נוספים. הוא הפנה מבטו אל המטופל שבתוך החדר, אשר אחז ראשו בתנוחה מיואשת והחל להלום במצחו בפראות. פאבל חייך. האם הזכרת שם החיבה שבו נהגה לכנותו משפחתו המנוחה הזכירה לו את כל הכאב מן עברו ואת זהותו הקודמת, ועתה הוא מטיל ספק במוסריותן של החלטותיו? ואולי המגע הפיזי הוא זה שהוכיח לו שאין האשליה תחליף מספק למציאות? "אגוז קשה לפיצוח, אין ספק," אמר ד"ר פאבל וורהייט ונשא רגליו משם, והסתלק מהר ככל הניתן, הלאה אל עתידו.
תגובות (0)