המוות האיטי של היקום

היא אספה את חפציה, מלמלה "בהצלחה…" תחת נשימתה, וחייכה חיוך מריר, טרם קמה מהשולחן ויצאה מהמסעדה. התבוננתי בכוס היין השתויה-למחצה שלה, וגיחכתי לעצמי. מצחיק, לסיים את הדברים הגדולים ולא את הקטנים, חשבתי, ולקחתי את הכוס בידי, וגמרתי בלגימה אחת את תכולתה. המלצר שב לשולחני, כבר אינו מחויך, אלא עתה רציני וזעוף-פנים, וכיבה את הנרות שדלקו עליו בנשיפה חפוזה. הלהקה הפסיקה לנגן, והנגנים ירדו מהבמה, כליהם לידיהם. הפניתי את מבטי הצידה וראיתי כיסאות מונחים בהיפוך על שולחנות, ומנקים אשר ניגבו את הרצפה בדממה ממוקדת. חייכתי אליהם בנימוס, אך אף לא אחד מהם הפנה אליי את מבטו.

דשדשתי במורד הרחוב, ידיי תחובים בכיסיי. הרחובות כבר לא היו הומי-אדם ורועשים. השמש שקעה זה-מכבר, ואורות פנסי הרחוב הבהבו בחוסר-עקביות.
פסעתי לתוך ביתי, אולם לא היה לי למי לצפות, ולא היה מי שיצפה לבואי. נכנסתי לחדר השינה, אולם לא היה לי בעבור מי להתפשט, ולא היה לי בעבור מי להיות אני. שכבתי על מזרן מיטתי, אולם לא הייתה לי סיבה ללכת לישון, ולא הייתה לי סיבה לצפות ליקיצתי.

השקפתי מחוץ לחלון אל שמי הליל, וחזיתי בנקודות האור נימוגות בזו אחר זו. נאנחתי והישרתי מבטי לפנים. נתתי לעצמי להישקע במזרן, עד שלא היינו עוד שני ישויות נפרדות, אלא מקשה אחת. החדר החשוך החל להידמות לי כלועו של פה פעור לרווחה הבולע אותי, וככל שהוספתי להביט לעומקו, היטבתי לראות את המוות האיטי של היקום, ואת קיצם של כל הדברים. וככל שהמשיך הזמן לחלוף לו, לאיטו, כך נטמעתי לי בתוך הכלום, מרוסק לאינספור שברים מפוזרים.