המוות – דבר מרגיז ומיותר
הדבר המתסכל והמרגיז ביותר בעניין המוות הוא שאף אחד לא באמת יודע איך זה מרגיש להיות מת, אפילו לא אלו שכבר חוו את זה (לא שה"חוויה" הזאת שלהם באמת הכילה משהו, וגם אם כן חוו משהו והם אכן יודעים איך זה מרגיש להיות במצב של מוות, אין הם במצב המתאים לספר). מכאן נובעות בעיות נוספות, כגון הגישה המיסטית שלנו אל המוות וכדומה… אך לא על זה באתי לספר כאן. הבעיה שלי עם המוות אינה המוות עצמו, אלא הנטייה של המוות להיות כה בלתי הפיך. כלומר, כשאומרים למישהו: "נוח בשלום על משכבך." זה נשמע לי בסדר, וכי יש פסול במעט מנוחה? אך הם תמיד שוכחים להזכיר את החלק של: "ולא תתעורר שוב לעולם." זה מה שמטריד אותי.
אומרים שאחד היתרונות במוות הוא שהמוות דוחק בנו לנצל את הזמן. הבעיה היא שהוא אינו דוחק בנו לנצל את הזמן דווקא למה שחשוב, הוא לא דוחק בנו מספיק. אם היינו חיים רק במשך חמש שנים למשל, היינו מנצלים את חיינו לדברים משמעותיים בהרבה, אבל עם חיים ארוכים כשלנו, הם קרובים להיות חסרי כול משמעות וריקים כמעט לחלוטין מתוכן בעל חשיבות. אסביר:
אחת הבעיות שנוצרו עם המוות היא שאיננו תופשים אותו כתכליתנו האולטימטיבית והבלתי נמנעת. אנחנו כול כך רגילים לחיות, שאנחנו מתבלבלים וחושבים בטעות את החיים עצמם לתכליתנו העיקרית, ולכן משקיעים בהם זמן ומאמץ מיותרים. אנחנו לא מבינים שהמוות, הוא התכלית שבסופו של דבר נגיע אליה כולנו. אם היינו חיים למשך זמן מועט יותר ומתים תוך זמן קצר, הייתה אולי הבעיה נפטרת. כלומר, היינו מבינים את חוסר חשיבותם של חיינו לנוכח המוות שמגיע זמן כה קצר לאחריהם ומפסיקים להשקיע בחיים מבוזבזים אלה. אבל עם חיים כה ארוכים כשלנו, המתארכים לעיתים עד שמונים שנה ויותר, קשה לתפוש בכלל שנמות בסוף, מה שגורם לבלבול הזה שנקרא 'חשיבות החיים', בלבול שעולה לנו בחיים שלמים של בזבוז מאמצים מיותרים על החיים עצמם (קרי אכילה, התרבות וכו'…)
אך בכול זאת, אם חיינו כול כך חסרי חשיבות, אין הבזבוז שלהם אמור להוות בעיה. כלומר, אנחנו מבזבזים את חיינו – דבר חסר חשיבות, על החיים – דבר חסר חשיבות, ובזבוז של דבר חסר חשיבות על דבר חסר חשיבות, חסר טעם ככול שיהיה, אינו דבר בעייתי כול כך בדרך כלל. הבעיה האמתית נובעת מכך שהחיים כשלעצמם אומנם חסרי חשיבות, כלומר, חיים שמבוזבזים על 'לחיות' בלבד הם חסרי חשיבות, אך כשמנצלים את החיים לדבר בעל חשיבות, מוקנה ערך לחיים, ולכן הבזבוז של החיים על דבר חסר חשיבות כחיים עצמם, מונע ניצול של החיים לצורך דבר בעל חשיבות, מה שהיה מקנה חשיבות לחיים. במילים אחרות, ויותר מסובכות, הבזבוז של החיים על החיים, הוא שהופך את החיים לחסרי חשיבות ולכן השקעת מאמץ וזמן בחיים אלה היא דבר בזבזני. קצת פרדוקסלי, אבל הבעיה האמתית פה אינה בזבוז של חיים חסרי חשיבות, אלא הפיכתם לחסרי חשיבות בעצם הבזבוז שלהם על דבר חסר חשיבות כהם עצמם (ובכך מניעה של ניצולם והפיכתם לבעלי ערך). כאן אמור להיכנס המוות לעניין ולהראות לנו כמה חסרי חשיבות ולא כדאיים להשקעה הם חיינו, בכך שהוא משווה את חיינו לכלום חסר קיום, אך הוא עושה זאת מאוחר מדי, תרתי משמע, ולכן נכשל במשימתו.
בקיצור, המוות מעצבן אותי נורא. לא רק שהוא מאחר לבוא ובכך מפספס את מטרתו העיקרית – להאיץ בנו לנצל את החיים לנוכח פעולתו המוחקת, שאינה נכנסת כלל לתודעתנו מחמת האיחור, אלא גם שכשהוא סוף כול סוף מגיע, הוא נמשך יותר מדי זמן. כול זה פשוט מרגיז ומיותר.
תגובות (55)
בדרך כלל מה שטוב הוא מרגיז ומיותר וזה אחת הסיבות שהוא טוב.
למוות זה לנוח.
אתה לא הייתה רוצה קצת מנוחה מהחיים האלה ?
ואם לא, אז רק שתדע שאנשים לפעמים רוצים לישון או יותר נכון למות.
זה לסיים את המשחק.
והבעיה היא שאם נפסלת, זהו, אתה מת ולא יכול לחזור.
אהבתי את הקטע וחשיבה ממש טובה !!
אני חולקת על דעתך אבל אני ביום הורים אז אין לי זמן לכתוב את כל הסיבות
כרגיל נהניתי לקרוא את הרהוריך. האמת שלא חשבתי על זה קודם (על עניין החוויה כן, על עניין הבזבוז לא). מה שכן, אני באופן אישי חושב שגם אם החיים שלנו היו קצרים יותר, לא היינו מנצלים אותם על משהו יותר טוב. אחרי הכל, האדם לא מסוגל לתפוש (לתפוס משהו מוחשי כותבים בס', לתפוש רעיון בש'. רק למי שלא יודע) את המוות, כי אחרי הכל אנחנו כמו נמלים. אנחנו לא מסוגלים לתפוש את הרעיון של גודל היקום או אפילו של כדור הארץ. ההבדל היחידבנושא הזה בינינו לבין הנמלים הוא שלנו יש את המתמטיקה בשביל שתתפוש דברים כאלו בשבילינו.
המבקרת, טוב ומיותר הם אנטיתזות, דבר מיותר לא יכול להיות טוב וכן להפך. ומוות בעינייך זה לנוח קצת מהחיים?! את מתייחסת לזה כאילו זו חוויה, זה לא, את יכולה לשאול אנשים מתים.
שקד, את תמיד חולקת עלי.
ואינטלקטואלוש מותק, שפתייך מפיקות מרגליות. "כמו נמלים, אין ביכולתנו לתפוש את גודלו של היקום. ההבדל היחיד ביננו לבין נמלים בעניין הזה הוא שלנו יש את המתמטיקה בשביל שתתפוש דברים כאלה בשבילנו." משפט גאוני. מותק, שיחקת אותה. (העכברים בספר הראשון דיברו בסגנון כזה)
טוב ומיותר יכול להיות גם אנטיזות וגם משהו פסיכולוגי שגורם לנו להעריך את החיים רק בגלל שאנחנו יודעים שהם יגמרו מתי שהוא.
וזה כן יכול להתפרש גם בצורה של חוויה.
אני מאמינה בעולם הבא ובזה שבסוף יראו לנו מי ומה ההינו. אתה מאמין בזה ?
אני חושבת שרוב המשחקים שיש בעולם הם תוצאה מי מה שקורה או קרה בעולם עצמו.
כשאנחנו נפסלים אנחנו רוצים לראות במה טעינו וגם במה היינו טובים.
למרות שזה לא ממש יעזור לנו.
נכון שאי אפשר לשאול אנשים מתים איך זה למות אבל אנחנו מבינים קצת שזה דיי טוב לא ?
לא חוויה אבל אם לא עונש.
ואינטלקטואל חביב, אם הייתה יודע שאתה עומד למות ואתה בתור ילד (אתה ילד נכון ?!) חכם מבין שעשית הרבה טעויות, כמו כול אחד, לא הייתה מנסה לתקן אותם ?
כדי שכשתמות לא תצטער ??
המבקרת, אין לי הרבה מה להגיב על מה שכתבת. לאינטלקטואל, על הטענה שלך שאנו לא תופסים את העולם שסביבנו: אם היינו מבינים שהמוות קרב, היינו מבינים שבזבוז החיים שלנו על החיים עצמם הוא דבר מיותר ומתעוררים לנצל את חיינו, גם אנו לא תופסים את מהותו של המוות…
אממממ… טוב, כמה דברים קטנים:
1. אינטלקטואלוש מותק?! מה? מה זה אמור להביע? האם זה אמור להיות לעג, או פשוט שעמום? לי יש דעה בכל נושא, תתמודד.
2. האמת, לא זכרתי שהעכברים דיברו ככה בספר הראשון.
3. קראת את הסיפור 'בדחן' של אסימוב? אז הרשה לי לצטט (בערך) משם:
"ההומור הוסף אלינו כדי לחקור את הפסיכולוגיה האנושית על ידי מעין בינה עילית. כמו שאנחנו נותנים לחולדות לפתור מבוכים. לחולדות המובוכים הללו נראים כמו חלק טבעי מהחיים, כמו שההומור נראה לנו. אם היינו מפסיקים לתת לחולדות לתור מבוכים, הן לא היו מבינות למה, אבל הן כן היו חשות מאוימות מהעולם שמחוץ למבוכים". הכוונה היא שגם אנחנו לא בדיוק מבינים את המוות, אבל אנחנו כן מבינים שזה משהו שנשגב מבינתינו ושכדאי שנסיים עניינים כאן ומהר לפני שהוא מגיע.
4. לא ילד, נער. ונער מבריק ביותר.
5. כן, הייתי מתקן את הטעויות שלי, אבל אני עדיין לא יודע מהו המוות בדיוק. אני עדיין לא יכול לתפוש אותו.
6. חוץ מזה, טוב ומיותר אינם סותרים על פי ההגדרה של דניאל (כן כן, קראתי את כל הפרופיל שלך) מכיוון שאם אנחנו מבזבזים את החיים על החיים כל דבר טוב בחיים הוא מיותר, מאחר והוא חלק מהחיים.
טוב = מועיל, ומועיל הוא ההפך ממיותר, אין דבר טוב וחסר תועלת. והעכברים דיברו ככה כשהם מצאו שאלה מזויפת לתשובה שהניחה את דעתם. קראתי הרבה מהספרים של אסימוב, אבל רובם היו מסדרת האימרפיה והרובוטים, רק מעט מהספרים שלו שקראתי היו רומנים בודדים והבדחן לא היה מביניהם.
האמת שהבדחן הוא מהסיפורים הקצרים שלו, אבל אני עדיין לא מבין את עניין ה'אינטלקטואלוש'. חוץ מזה, אם טוב=מועיל אז טוב (אין ממש סימן של לא שווה) מיותר. מה שכן, מישהו אמר לך שטוב =מועיל? אם הכוונה בטוב היא מועיל אז מילא, אבל מה אם הכוונה בטוב היא מהנה?
אגב, ניתחתי את השאלה שלך והיא מתאימה בדיוק לתשובה בהגיון מוחלט. אם כבר, המצאת אותה סתם או ששמעת אותה ממישהו או שממש חשבת?
ההגדרה של 'טוב' היא עדינה ושברירית ורחוקה מלהיות חד משמעית, כך שאין לי כוח לדוש בזה (שוב…) וכשאתה מדבר על שאלה שניסחתי אתה צריך להיות ספציפי, כי ניסחתי כמה.
אני מדבר על השאלה לתשובה לכל. ואתה עדיין לא מסביר את ה'אינטלקטואלוש' המטריד הזה.
מותק, ניסחתי כמה שאלות אפשריות לתשובה '42', ציין בבירור אחת ספציפית! ואני מדבר ככה כדי לשבור שגרה, את הקרח וביצים, כי אי אפשר להכין אומלט מבלי לשבור כמה ביצים.
אני מתכוון לשאלה 'איזה מספר נראה לדאגלס אדמס נחמד מאוד?'. וזה איום ונורא, אם אתה מדבר ככה כאן. אני לא מאמין שאני צריך לנזוף בך על דיבור לא נאות. ואין כאן שום קשר לאומלט, אז בבקשה אל תסטה מהנושא. ובכל מקרה אין לך את היכולת לשבור ביצים בכוח הדיבור. אם אתה בן אנוש, כמובן.
לא חשבתי על השאלה הזאת לבד, דאגלס עצמו אמר את זה בתגובה לספקולציות בנוגע למשמעותו האמתית של 42. וכן ישנו קשר לאומלט, אומנם הוא סבוך מכדי שתבין אותו. ואני יכול לשבור ביצים בכוח הדיבור, אומנם אלו ביצים מטפוריות (כול זאת על אף היותי אנושי ברמה שלא תיאמן).
וכולנו גאים בך. ואני באמת לא חושב (בכל הכנות) שישנו קשר שאתה יכול להבין ואני לא אם תטרח ותסביר לי אותו. אלא אם כן זה קשור בדברים שאני לא טורח לזכור, בתרבות פופולרית, במעשים מגונים או בהומור. אם זה כרוך בדברים האלו, פשוט תגיד ואל תבהיר. מה שכן, הביטוי 'לשבור את הביצים' נאמר בעיקר בהקשר של איום עקר וטיפשי, ובדרך כלל מדובר על הביצים שלך (שלמרבה צערך אינן מטאפוריות). טוב, בכל אופן אני מבולבל. מעבר לזה, אני מקווה שחשבת על משמעויות השאלה הזו, כי אם לא אני אצטרך להבהיר לך אותן וזה יפתח עוד דיון עקר.
אני אסביר לך כשתגדל (בחוכמה ובמניין). סתם לא, אתה צודק, אין קשר.
כשאתה אומר שחיינו מבוזבזים ואינם מנוצלים בגלל שיש לנו (בדרך כלל) טווח חיים ארוך , יש לי בעיה עם זה, הטבע שלנו זה להיות אנוכיים , בנוסף נירא לי יותר שאנחנו לא עושים עם החיים שלנו משהו משמעותי בגלל ההכחשה למוות איננו חושבים עליו בדרך כלל שנחשוב אולי מחר אני אמות אז אעשה משהו עכשיו, להפך אם היינו יודעים מתי נמות כנראה היינו אומרים שלימודים, להילחם על משהו שחשוב לנו באמת, בני\ות זוג הם לחינם כי אנחנו נמות תוך זמן קצוב וקצר בסופו של דבר אז מה הטעם להשקיע , להפך אנחנו היינו נעשים רודפי בצע אפילו יותר, מחפשים הנאות בלבד , היינו ממשים את הפנטזיות הגדולות ביותר שלנו, לא היינו דואגים לשנות משהו, לעשות משהו עם חיינו ה"מיותרים" כביכול אתה לא חושב? אם היינו מודעים לזמן הקצוב שלנו נגיד חמש שנים היינו מנצלים אותו בכדי לממש את עצמנו, הנאותינו ונעשה את הדברים שלא הספקנו לעשות, וכך בעצם חיינו יהיו מיותרים עוד יותר לא כך?
אני מבקש לחלוק. לדעתי מה שתיארת הוא איך שאת מתארת לעצמך שאת עצמך היית מרגישה אם היית יודעת שזמנך קרב. התוצאות בשטח לעומת זאת, מראות שאנשים שיודעים שקיצם קרב, ממהרים לנצל את הזמן הנותר להם לצורך דברים אותם הם מחשיבים למשמעותיים.
שורה תחתונה, את לא מסכימה איתי שאם הזמן יקר, יש לנצל אותו, במקום לבזבז? והזמן של אדם שעומד למות בקרוב יקר לו מאוד, כך שהוא ינצל כול דקה ממנו על הדבר שבעיניו הוא החשוב מכול (שזה בדרך כלל דברים מעבר לסיפוק דחפים תאוותניים).
ועוד דבר. אדם שיודע שהוא עומד לאבד את גופו, לא מייחס הרבה חשיבות לפעולות שיעניקו סיפוק לגוף שלו. הוא מחפש משהו מעבר… איזושהי משמעות מעבר לגוף הכלה… משהו חשוב באמת להשקיע בו, שישאר גם אחרי שגופו ימות.
אני חושבת שאנחנו נבזבז את זמננו במותרות לפניי שנמות אינני יודעת מה הדעה הרווחת , ולמה לעשות לעצמנו " חיים קשים " לפניי שאנחנו מתים, נירא לי רב בני האדם היו משקיעים את זה דווקא כן בלספק את היצרים שבהם, להפך למה להם לחפש משהו שאולי לא קיים או להלחם על משהו שאולי יהיה רק כשהם כבר לא בעולם הזה! הזמן הקצוב נותן פרופורציות לחיים , זה בהחלט נכון, אבל הוא גם נותן לי את תחושת השחרור של מה זה משנה מה יקרה מחר\אני יכול לעשות מה שאני רוצה אני הולך למות, צריך לעשות סקר מה אנשים באמת היו עושים אם הם היו יודעים שזמנם קצוב ואז תהיה לנו הוכחה סטטיסטית של הדעה הרווחת כביכול , אינני אומרת שהזמן לא יקר, אני אומרת שאם היינו מודעים לכמות הזמן הנותרת לנו היינו עושים דברים שתמיד פחדנו לעשות, היינו מספקים יצרים (כמו שאתה בטח זוכר על הקטע שכתבת לי עליו שהוא "ההדוניזם המערבי בהתגלמותו") , היינו עושים את כל מה שלא יכולנו לעשות בגלל החברה השופטת שבה אנו נמצאים…. יש לנצל את הזמן אינני אומרת שלא, אבל כל אחד ינצל אותו בדרך שונה, וגם אתה לא יכול לדעת בדיוק לאן אנשים יפנו , להנאות פרטיות שלהם או שמא להשאיר חותם בעולם המחורבן שלנו אתה מבין? אנשים תמיד היו אנוכיים ואגואיסטים אין מה לעשות זה הטבע שלנו , הסיפוקים המיידים שלנו (לא רק סקס) יהיו לנו יותר חשובים מאשר השארת חותם או משהו כזה…
אנשים תמיד מחפשים להשאיר חותם. כול התרבות שלנו מעידה על כך (מצבה על הקבר ואזכרה למשל, נועדו כדי להשאיר את המת בזכרון החיים.) זה בטבע של האדם לחפש "להישאר" בדרך מסוימת אחרי המוות. זה עניין פסיכולוגי שנובע מהבעיה שלנו עם סופיות הזמן, או ההתכחשות שלנו לכך ש"ניגמר" בסופו של דבר. את יכולה לבדוק עוד בנושא… הפסיכולוגיה והסוציולוגיה המודרניות לטובתי בעניין הזה, את יכולה להיות בטוחה.
דניאל , קשה לי להאמין שמיליוני אנשים עכשיו ידעו את הזמן המוקצב שלהם יתחילו לשנות משהו בעולם, טבע האדם רע ואגואיסטי אין טעם להשאיר חותם בעולם אם אנחנו לא נהנה ממנו , לפי דעתי האישית ואני די בטוחה שעוד אנשים חושבים כמוני … אתה רוצה להגיד שאילו ידעת שהזמן שלך מוקצב היית עושה משהו בשביל העולם הזה, אני מדברת עליך ספציפית , היית מנסה לשנות משהו בעולם אילו ידעת שיש לך שנה לחיות או שמא היית לוקח את השנה הזאת ונהנה כמו שמעולם לא נהנת , תעז לעשות את הדברים שהכי פחדת מהם
תבלה רק עם אהובייך , תגיד את כל מה שאתה חושב באמת! ? מה היית עושה דניאל?
אין לי מושג, אני לא בסיטואציה ואני לא מתיימר להבין איך הייתה צורת החשיבה שלי באותו המצב. יכול להיות שהייתי נכנס להלם ולא הייתי מסוגל לעשות כלום… יכול להיות שהייתי פשוט מתאבד כי לא הייתי מסוגל לסבול את הציפייה… אין לי מושג, אני לא בראש הזה עכשיו… אבל הייתי רוצה לחשוב שהייתי מתגבר ומנסה לעשות משהו בעל חשיבות.
אבל שוב, את יכולה בעצמך לבדוק על הנושא. אני בדקתי ואני אומר לך, טבע האדם הוא לחפש משמעות שתישאר מעבר למותו. אבל אל תקחי את זה ממני, תבדקי בעצמך.
כולנו היינו רוצים לחשוב ככה, אני לפחות ראליסטית כלפיי עצמי, את כל חיי אני לוקחת בהומור, כך גם המוות בעיניי אני חייה (אני אצטט אותך עכשיו) "לסיפוק דחפים תאוותניים" חוץ מזה אם אני ארצה משהו אשיג אותו , אין לי יותר מדי שאיפות גדולות , אני מאמינה ששאיפות גדולות מביאות איתן אכזבות באותו סדר גודל, אין לי טעם להשאיר את חותמי על העולם, זה גם לא משהו שאחשוק בו, אני קיימת לעצמי, לבנות לי ערכים , לנסות לקנן באנשים אחרים את הערכים שלי , אם זה לא מצליח לעזוב אותם לנפשם , לשאוב הנאה, ואם הזמן שלי קצוב, אעשה את כל הדברים שאני הכי מפחדת לעשות …
איזה אדם שפוי במוחו יגיד אני לפניי שאני מת אשאיר חותם גם אם זה יבזבז את כל הזמן שנותר לי?! למי תשאיר את החותם למה תשאיר את החותם אתה לא תהיה קיים בעולם , למה לך שיעריכו אותך לאחר שתמות מה הסיפוק הגדול בזה?!
אבל כמו שאני תמיד שואל, מה תקבלי מכול ההנאה הזאת? את חיה סתם… החיים שלך מבוזבזים ואפילו אפשר לומר, מיותרים. לא תרמת שום דבר לאף אחד ולשום דבר (ושוב, ייתכן שתרומה היא דבר בלתי אפשרי, היות והזמן עצמו יגמר בשלב מסוים…)
ומה הסיפוק בהנאה, אם אתה מת בסוף? (לתגובתך השנייה, אותה אני רואה רק עכשיו)
ההווה, אני הסברתי לך גם אז, מה זה משנה מה יקרה בעתיד, אנחנו פה ברגע הנתון הזה, בהווה ! , אני אשאב ממנו הנאה כל עוד אני יכולה , לא אעשה משהו בשביל העתיד אני רק כנה אני לא מייפה את הדברים , אני בתור בת אדם ואני חושבת שבני אדם יסכימו איתי אם והם יגיעו למצב כזה, שהרצון שלנו זה לנצל את ההווה, והזמן שנותר בשביל עצמנו, לא בשביל אחרים כמה אנוכי שזה נשמע זה אמת…
נפסיק לבינתיים את הוויכוח הזה פה אני חייבת לעלות לישון אל תדאג אני בטוחה שנמשיך להתווכח וננסה להוכיח למה אנחנו צודקים גם מחר, לילה טוב …
אבל העתיד מוחק את ההווה, ככה שהמעשים שלך מסתכמים בכלום.
גם על זה דיברנו , זה לא משנה שבעתיד הם מסתכמים בכלום , כי בעתיד אני מתה, נכון? אז כל מה שישנה לי זה ההווה …
הזמן היחיד בו ההווה חשוב הוא בהווה עצמו. מנקודת מבט כללית, אין להווה שום חשיבות. כך שצורת ההסתכלות שלך היא נורא מצומצמת.
אינני אומרת שצורת ההסתכלות שלי היא כוללת, אבל אין לי טעם בעתיד שבו לא אהיה (כבר אמרתי שאני אנוכית?)…
מנוקדת מבט כוללנית, גם בהווה אין שום טעם, גם לא עכשיו, כי בסופו של דבר, אם בעתיד הוא לא קיים, את יכולה להסתכל עליו כבר מעכשיו כלא קיים. כלומר, דבר שנועד להיעלם ואין שום דרך בה יתאפשר לו להישאר בכלל קיום, ראי אותו כלא קיים. מנקודת מבט זאת, כולנו לא קיימים וחסרי כול חשיבות ולא משנה מה נעשה, כלום לא ישפיע על כלום בסופו של דבר.
חח דיברנו על זה כבר לא?… אתה צודק מנקודת מבט כוללת, אבל אני כרגע בהווה וכל מה שמשנה לי זה ההווה, אני מסתכלת רק על ההווה לא העתיד , העתיד לא משנה לי, ההווה חשוב רק למי שבתוכו … העתיד קצת פחות … לפחות מבחינתי .. . כי אני לא שם, אתה מבין כרגע זה מה שחשוב, לא העתיד… לפחות מנקודת המבט של מי שנמצא בזמן מסויים , הזמן המסויים הזה הוא לא כלום בשבילו… זה הוא ברגע מסויים אחד, לא מסתכלים על העתיד הרחוק מדי…
אז אמרתי, את לא מסתכלת על העתיד… לא חושבת יותר מדי… הפרספקטיבה שלך היא נורא צרה…
אינני הכחשתי…. , אבל הפרספקטיבה הצרה שלי , יש אותה לכל אדם כמעט, איננו מרבים לחשוב על העתיד… ובטח שבטח לא מנסים לשנות יותר מדי בשביל העתיד, יש יוצאי דופן כמו בכל דבר בעולם הזה, אבל עדיין כולנו חיים בשביל הווה והעתיד הממש קרוב…., אנחנו לא חיים בשביל לעשות טוב בהווה שבו אנו לא נהיה …
ופה נכנסת הטענה שלי: אם העתיד וההווה היו קרובים (כמו במרחק של חמש שנים נגיד) הייתה הפרספקטיבה שלנו משתנה והיינו חושבים גם על העתיד הקרוב כחלק בלתי נפרד מחיינו. כי במצב הנוכחי שלנו, אנו מפרידים בין החיים והמוות ואז חושבים על כול אחד בנפרד ומתמקדים רק בחיים, אבל כשהמוות והחיים כול כך קרובים האחד לשני, אי אפשר להימנע מלחשוב עליהם מנקודת מבט כוללנית יותר, כתהליך אחד.
או להפך , נרצה להפיק ממעט הזמן הנותר הנאות מרובות בכדי להתחמק מתחושת העול של ידיעת הקץ… , להכחיש , אתה מבין אותי?
אני מבין, אבל אני חושב שהפרספקטיבה שלנו הייתה כוללנית יותר אם החיים והמוות היו כול כך קרובים.
אז המחשבות שלנו שונות … כמו כל האנשים בעולם וזה בסדר, כל אחד מביע מחשבה אחרת, אין אחד שצודק יותר מהשני (אז לא אני ולא אתה צודקים ולהפך )….
אז אני צודק… הבנתי.
וגם אני צודקת… .=]
ושנינו טועים…
בדיוק…
הגיוני, הגיוני.
כמו החתול האהוב עלינו, אם כי אני שונא את הביטוי 'להסכים שלא להסכים'. במקרה זה שניכם באמת צודקים כי מצד אחד בני אדם שיודעים שהמוות קרוב מיד ילכו לעשות את מה שנראה להם משמעותי, ומצד שני רוב האנשים הם לא כמוני וכמוך (דניאל) ולכן מה שנראה להם חשוב בחיים הוא ההנאה והפנטזיות שלהם. הנה פשרה הגיונית ונכונה.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב לשעבר (החלפתי חשבון, פרטים בדף הפרופיל שלי).
הו, פרופסור, באמת התחלתי לתהות לאן נעלמת… והנקודה שלי הייתה שזמן חיים קצר משנה את הפרספקטיבה כך שבעייני היצור החי במשך זמן מועט כול כך, לא נותר זמן לפינוקים ומילוי תאוות, כלומר, מיעוט זמן (כאשר הוא מועט מלכתחילה) מעלה את האמביציה. אינך מסכים?
לא ממש, לא. אני אנקוט בגישה חייזרית ביותר בוויכוח הזה:
היצור האנושי הוא יצור נחות וחסר יכולת תפישה ופרופורציה. אני חושב אפילו שאם היו מפחיתים, נאמר, עשר שנים מחייו של כל ארצן ממוצע שיעור הפשיעה היה עולה בהרבה (ולדעתי בעיקר מקרי אונס) מהסיבה הפשוטה שכל ארצן היה רואה את זמן חייו כמשמעותי יותר ולכן היה מבצע יותר מעשי פשע כדי להגשים את רצונותיו. אתה מבין, ההבדל הוא בסוג האדם, וסוג האדם שאתה היה רוצה להועיל לשאר האנושות כמה שרק אפשר בזמן הזה (תכונה ראויה להערכה וכבוד), אך שאר האנושות אינה כזו (ראה בבקשה את הסיפור הקצר שלי "הנבגדים על ידי החיים", גם הוא נוגע לנושא) ולכן אני ממליץ להשמיד אתכם במהירות האפשרית (נסחפתי קצת עם החייזריות, עמך הסליחה).
אני בכללי ממליץ להשמיד הכול בהקדם האפשרי. זה נראה לי מיותר (אני מתכוון הכול, נראה לי מיותר…)
אך עדיין, תרבות של יצורים שהיו חיים במשך רק חמש שנים מאז ומעולם הייתה ככול הנראה מתעצבת אחרת מהתרבות האנושית, המושתתת על הדוניזם. היצורים האלה היו מקדישים מן הסתם את חייהם הקצרים למוות עצמו, כיוון שהזמן בו הם חיים הוא זניח כול כך. והבקדשת החיים למוות אני מתכוון כמובן להנצחת האינדיבידואל לאחר מותו, כך שהם היו מנסים ליצור משהו בעודם בחיים, שיישאר לאחר מותם, כיוון שהם בוחנים את העולם לפי האינטרסים שלהם מפרספקטיבה של יצור מת, כלומר, "מה אעשה עם חיי שיועיל לי לאחר המוות?" וזה בוודאי לא עינוג עצמי, כי זה הדבר האחרון שיישאר לאחר המוות. כך שאותם היצורים מן הסתם יידאגו יותר לשאר העולם ולא לעצמם.
ולדעתי כול יצור שפוי צריך לחשוב כך. הרי הזמן אותו אנו מבלים בקיום הוא זניח לגמרי לעומת הזמן אותו אנו פשוט לא מבלים… כך שלדעתי הרבה יותר משתלם להשקיע השקעה ארוכת טווח במה שלאחר המוות (או בהיעדר ה"מה" שלאחר המוות…) מלהשקיע בנתח כול כך קטנטן מהשוק הכללי, שהוא החיים שלנו.
בעיני אתה צודק, האמת, אבל רוב האנשים פשוט חסרי יכולת לחשוב לטווח רחוק. בוא ננסח את זה כך:
דמיין את הילד הטיפש ביותר בבית הספר שלך. עכשיו קצר את חייו, נאמר, בשמונים שנים. מה לדעתך הוא היה עושה באותו זמן קצר שנותר לו?
אותו הדבר שהוא עושה עכשיו, כלומר שום כלום (אלא אם כן אתה לומד בבית ספר מיוחד למחוננים או משהו בסגנון. אני חושב שדבר כזה יקל עליך להכיר אנשים ברמתך חוץ ממני).
אנשים לא חושבים לטווח רחוק, ואפילו יותר אם חייהם קצרים.
אני אומר לך שוב, צריך להשמיד אותם ומהר! הם חסרי תועלת לחלוטין!
כן, אבל אני איני מדבר על אנשים. אני מדבר על יצורים שעוצבו לחשוב ולהתנהג בצורה מסויימת מחמת אורך חייהם הקצר מלכתחילה. ולגבי השמדת בני האדם. צריך למצוא עוד אנשים "כמוך וכמוני" ולהקים קבוצה שזו תהייה מטרתה.
אם כך, אתה מדבר על משהו שונה לגמרי. על גזע נעלה יותר. על אנשים שממש עושים משהו. זה שונה מאוד, ובאמת נוגע ללב אבל למרבה צערינו לא קיים (ככל הידוע לנו, כמובן). אז, מה דעתך? איך נשמיד את הארצנים (חוץ מאת החתולים. הם לפחות שווים משהו ולא בטוח שהם יכולים להסתדר בעצמם)?
עוד פעם, כול הנקודה שלי היא שהגזע שונה כיוון שמאז ומעולם הייתה תוחלת החיים של אנשי הגזע קצרה. כלומר, לדעתי, גזע שפרטיו חיים חיים קצרים, יעריך את הקיום יותר מגזע שחי חיים ארוכים (כמונו) ושוב, לא מדובר בפרט בודד אלה בתרבות שלמה.
לגבי השמדת האנושות, באמת שאינני יודע מהיכן להתחיל.