הם שרים, לעזאזל!

אני יושבת בחדר שלי, על המיטה, בין ספר שהשאלתי מהספרייה לבין הלפטופ והאוזניות שלי.
הלכתי לפה בשביל להשיג קצת שקט. כן, בטח. שקט.
ישבתי לי בשקט כמה רגעים, שוקלת אם להפעיל את המאוורר – כי, לעזאזל, חם כאן! בסוף לא היה לי כוח לקום. נשארתי על המיטה ושילבתי את רגליי. שקט. תענוג טהור.
ואז השכנים מלמעלה יצאו למרפסת והתחילו לדבר. סגרתי את התריס, הרשת והזגוגית. עדיין שמעתי אותם כאילו הם ממש לידי. מה כבר ביקשתי? קצת שקט בשבת בצהריים!
בסדר, אני אקרא, חשבתי. הטרחתי את עצמי והבאתי מילקוט בית הספר שלי את הספר שלקחתי בחמישי מהספרייה. התיישבתי שוב על המיטה וניסיתי לקרוא. בדיוק גמרתי עמוד כש…
ההורים שלי ואח שלי התחילו לשיר. לעזאזל, הדלת סגורה ואני עדיין שמעתי אותם. לקרוא אני כבר לא אצליח.
ישבתי עוד קצת ובהיתי בארון הבגדים שלי. אחר כך לקחתי את הטלפון שלי וכתבתי את זה.
והנה אני, יושבת על המיטה, בין ספר שהשאלתי מהספרייה לבין הלפטופ והאוזניות שלי, בוהה בארון הבגדים ומחכה לשקט המיוחל.
אבל הם שרים, לעזאזל!