הלם קרב

אני שוכב על הספה של הפסיכולוג, "אז, מר ביירון, למה הרגשת צורך לבוא אלי היום?" הוא שואל. "סמל. סמל ביירון." אני מתקן אותו, "ואני לא הרגשתי צורך לבוא לכאן היום. המפקד שלי שלח אותי" הוא מהנהן "ולמה הוא עשה את זה?" הוא שואל בקול רך. "נכנס לו איזה רעיון טיפשי לראש שעברתי טראומה" אני אומר במורת רוח. הוא מהנהן. "ואתה רוצה לספר לי על זה?" הקול שלו מרגיע, אבל אני לא נרגע. "לא. אבל יש לי תחושה שאם אני רוצה לחזור לשדה הקרב אין לי ממש ברירה" הוא מחייך חיוך קטן, "אני חושב שאם תדבר על זה תרגיש הרבה יותר טוב" יופי. אני כבר שונא אותו. "נו שיהיה. הסיבה שהמפקד שלח אותי לפה… אם…" המילים נתקעות בפי. "עברתי כמה דברים בשדה הקרב, אבל אני בסדר עכשיו. באמת" קולי הופך בהדרגה ללחישה. "אם ככה אני אשמח לשמוע על זה" אני לא עונה לו. "אם ככה אתה מבין שיש כאן בעיה?" אני משפיל את מבטי. "יכול להיות" אני עונה לו. "אתה לא חייב להתחיל בקטע הקשה. תספר לי על היחידה שלך" הפסיכולוג נותן לי מבט רך "טוב… אז ביחידה שלי יש שישה אנשים, יש את קויין הוא בחור גדול כזה. נראה כמו בריון אבל האמת שהוא אחד האנשים הכי עדינים שפגשתי בחיי, אבל הוא בהחלט צלף מעולה. ויש את רובינס. שהיא קטנת גוף, דקה וארוכה, בלונדינית. יפיפייה אבל חסר לך שתגיד לה את זה כי היא תוריד לך את הראש. וכמו שכבר בטח הבנת לא בלונדה מטומטמת בכלל. ויש את המפקד רינגו, שהוא לא ממש מגודל אבל בהחלט יש לו גוף, הוא חכם יותר מכל היחידה ביחד וגם קטלני יש לו את הערכים שלו, והוא בחור טוב. ויש אותי כמובן, ויש את אמילי, שהיא יפיפייה אמיתית. השיער שלה שטני ארוך חלק כזה, והעיניים שלה ירוקות-אפורות ויש לה מין ניצוץ כזה בעיניים, היא גבוהה, אבל מגיעה לי עד לאף, והיא לעולם לא מוותרת, והיא גם חכמה וחצופה ורק היא יכלה לגרום לי לצחוק אחרי ש-" אני מנער את ראשי "בקיצור היא תמיד מצחיקה אותי, היא ממש מגניבה, ותמיד היא מספרת לי כל מיני סיפורים הזויים, אני לא יודע אם הם אמיתיים, אבל לא ממש אכפת לי. ויש את אדם מיין, שהוא בערך בגובה שלי, אבל טיפה יותר דק, הוא גם מצחיק כזה, הוא נורא נורא נחמד, וציני כזה, יש בו משהו שתמיד גורם לי לצחוק, הוא אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיי, בכלל הוא בן אדם הזויי, אבל אני מת אליו. הוא החבר הכי טוב שלי." אני מסיים בעצב "ולמה אתה כל כך מדוכדך?" הוא שואל "כי זה הקטע הקשה." אני עונה באותו טון. הוא מרים גבה "ולמה זה בדיוק?"
"כי חצי מהאנשים שסיפרתי לך אליהם מתים" הקול שלי חלש. "אבל זה לא הכל נכון? אתה לא מספר לי משהו. אני צודק?" אני מרגיש את הזעם נבנה בתוכי. "רק שלושה מאיתנו חיים!!! שילכו לעזאזל כולם!!!מה שעבר אלי היה כלום! אני צריך לשמוח שאני בכלל חי!" אני צורח. הוא מניד בראשו בעצב "חטיפה היא לא כלום. עברה אליך חוויה קשה אתה לא צריך להתבייש בזה" הדמעות מאיימות לפרץ מעיני. "הם מתים!!! כולם מתים! וזו אשמתי!" אני מתייפח ללא דמעות. "זו לא אשמתך שאתה חי" הוא אומר בקול
מרגיע "יכולתי להציל אותם! קויין היה קופץ על המטען הזה. ועכשיו הוא מת, ככה גם רובינס, ומיין. החבר הכי טוב שלי, יכולתי להציל אותם. ובמקום זה איבדתי את ההכרה כמו אידיוט. הספקתי רק לראות את קויין מפוזר בחלקים, את מיין מפסיק לנשום, את העיניים שלו מתרוקנות מחיים." הקול שלי גווע, הפסיכולוג מהנהן. "ומה קרה אחר כך?" הוא מדרבן אותי להמשיך לדבר. הוא יודע מה קרה, כל המדינה יודעת. הפקתי לספור את תוכניות התחקירים, את הראיונות שבהם לא מסרתי שום מידע ממשי. אבל אני ממשיך לדבר בכל זאת. "כשהתעוררתי הייתי זרוק על רצפת אבן באיזה חור, הייתי לבד בתא, הם חקרו אותי בכל יום בשפה שלא הבנתי. הייתי כל כך רעב, וכל כך עייף שמצו אותי. לא יכלתי לזוז בכלל, רק נאנקתי חלושות. שראיתי את עצמי במראה בפעם הראשונה אחרי זה חשבתי שמישהו עובד אלי. הייתי כל כך כחוש, נראיתי כמו ערימת עצמות. דיממתי מכל מיני מקומות שבכלל לא ידעתי שאפשר לדמם מהם. העיניים השקועות שלי היו אדומות, ומכוסות בשתפי דם. עברו כמה שבועות עד שנראיתי כמו עצמי שוב, עד שבכלל הרשו למישהו להתקרב אלי. באותה שנייה אמילי ורינגו פרצו לחדר. רינגו רק ישב וחייך. אמילי נראתה כאילו היא הולכת להתפוצץ מרוב דאגה. היא סיפרה לי שרינגו הספיק למשוך אותה מאחורי איזו אבן לפני שההדף אילף אותם. שהם התעוררו כבר לא הייתי שם. דברנו הרבה וחלקנו כבוד לקויין ורובינס ומיין. אני עדיין מתגעגע אליהם. רינגו לא קם מהכיסא. יותר מאוחר הבנתי למה, הרגל שלו… היא נקרתה… אולי הוא לא יחזור לשדה הקרב יותר. אבל הוא עדיין המפקד שלי, ואני ואמילי עדיין מפחדים ממנו בדיוק כמו בטירנות, אבל זה לא פחד רע. אבל בגלל שמיין… כבר לא כאן… אין לי אם מי לצחוק על רינגו. אתה יודע, ברוח טובה. אלוהים יודע שאני מתגעגע אליו, וזו הסיבה שאני חייב לחזור לשדה הקרב, כי רינגו כבר אבוד, ואמילי לא הולכת להילחם עוד פעם. אני היחידי שנשאר, אני חייב לעשות את זה בשביל היחידה. אתה מבין? אני חייב!" אני מסיים בעליצות קצת מוגזמת. הוא מהנהן, "אני מבין את הצורך שלך. אבל יש לי כמה שאלות. תענה אליהן, ואם עדיין תרצה לחזור לשדה אני אתן לך את האישורים שאתה צריך. הראשונה, האם שמת לב שאמילי היא היחידה שקראת לה בשמה הפרטי? בנוסף, אתה חושב שאם תהירג בשדה הקרב זו תהיה דרך לכבד את חבריך שכבר נפלו בו? לפי מה שאמרת לי עד עכשיו נראה לי שהדרך הכי טובה שתוכל לכבד בה את חבריך היא להישאר כאן, אם אמילי. להיות מאושר, לנצל את החיים שזכית בהם." דבריו מחלחלים בי, אני רואה בעיני רוחי את קויין שאומר שכשאישה כל כך מתאימה לך אתה לא מבזבז את זה. את רובינס שמקניטה אותי ואומרת שאני יותר עיוור מחפרפרת, כי אני לא רואה שאמילי ואני צריכים להיות ביחד. את מיין שאומר לי שחיים הם מתנה שאסור לבזבז. אני יכול לחיות, אני לא צריך להיות גיבור יותר… "אולי יש בזה משהו…" אני אומר בקול שקט,

באותו יום הזמנתי את אמילי לצאת איתי לדייט, היא אמרה כן
שנתיים וחצי אחרי זה הצעתי לה נישואים, היא אמרה כן
שלוש שנים אחרי זה הסעתי אותה הביתה מבית החולים. הבן שלנו בין ידיה. הצאתי לקרוא לו אדם, על שם החבר שנפל בקרב. היא אמרה כן

והיום, שתים עשרה וחצי שנים אחרי הפגישה ההיא, אני רואה את הבן שלי יושב אם אחותו הקטנה על השטיח ומקשיב לרינגו שמספר סיפורים על היחידה שלנו, לאדם הקטן אף פעם לא נמאס לשמוע סיפורים על האיש שעל שמו הוא נקרא.
ולי אף פעם לא נמאס לספר אותם.