הלילה ההוא בגינה מול הבית
הם עמדו שם, במקום שהיא אהבה, הגינה מול הבית.
הם עמדו שם בלילה, לגמרי לבד.
היא הרכינה את ראשה ומלמלה את שמו בהיסוס, מנסה להיזכר בנאום שכתבה לה בראש.
אבל היא שכחה ושהחלה לפצות את פיה הכל התבלבל ונעלם, כל מה שרצתה להגיד, להסביר.
"אדם…"
"אדם…" היא לקחה נשימה עמוקה ופיקסה את מחשבותיה, מבהירה לעצמה שהיא צעד אחד לפני שהיא עושה זאת ואומרת את מילות הפרידה.
"אני חושבת שכדאי שניפרד" היא לחשה לעברו, מתפללת שהוא לא שמע או לא יאמר כלום ונמענת מליצור איתו קשר עין, מסתכלת רק לצדדים, מזכירה לעצמה: רק לא ישר, רק לא ישר…
אדם לא הגיב ורק פסע לעברה עוד צעד, וכעת הם היו קרובים אחד מהשני בכמה סנטימטרים ספורים.
"אז אולי רק עוד פעם אחת?" הוא שאל בקלילות ובחיפזון, כאילו שאלתו מובנת מאליו וזה כל כך צפוי מבחינתו שהיא תענה בחיוב.
והיא בחיים לא חשבה, לא העלתה בדעתה, שהוא ישאל את השאלה הזאת.
ורק עכשיו נפל לה האסימון, הפאזל הושלם וכל חלקיו במקום, ברורים ובולטים לעיניה. ואיך לא עלתה על כך עד עכשיו? איך היא הייתה מטומטמת כל כך ומהופנטת ממנו שלא הבינה זאת?
איך?! היא נזפה בעצמה.
"אז הכל היה בשביל להכניס אותי למיטה? כדי לסמן עליי וי?" היא גערה בו ולא חיכתה לתגובה ממנו לפני שהמשיכה.
"מאיה אמרה משהו על אדם, החברים שלו והתערבות אבל אני בחרתי להתעלם, לא הקשבתי לראש, הקשבתי ללב." היא אמרה לו במהירות שלא ישמע את קולה השבור ואת ההרגשה החנוקה בגרון, והופ! איך לא? גם הדמעות נצצו לה בעיניים, הצטרפו לחגיגה.
"אז מה בעצם הייתי בשבילך, התערבות?!" היא צרחה עליו בפתאומיות והברז נפתח, הדמעות הציפו את עיניה ושטפו אותם כמו ים גועש.
והוא, רק עמד שם, מסתכל עליה בלי שום הבעה בפניו ומסובב כלפיה את כתפו הקרה.
"ככה אדם?! אין בעיה, לך לך ספר לחברים שלך שזיינת את ליה מח'4! ואחרי זה היא בכתה,
כמו פאקינג תינוקת מזורגגת!" היא זעקה לעברו, אבל אדם התעלם עם ניצחון בידו וחיוך עקום פרוס על פניו.
והיא? היא רק בהתה בו הולך, הולך ממנה…
תגובות (1)
אחד בלילה זאת שעת המוזה שלי.
סיפור יפה, אהבתי;)