הכפתור האדום

תמיד היה הכפתור האדום.

הוא היה גבוה, באמצע קיר לבן, עגול. אדום.
הייתי צופה בו מלמטה סקרן, להוט. ידי נמתחה כמעט עד אליו וכשעליתי על קצות אצבעותיי יכולתי ללחוץ. לא לחצתי אף פעם. אור קטנטן זימזם בתוכו וגרם לי לתהות עוד יותר על מה הוא חולש. היו ימים שכמעט לחצתי, הייתי מדמיין דלת סתרים נפערת בקיר ומבעדה מציץ חדר מדרגות נוסף, סודי ובמקרים רעים יותר זרם חשמלי היה נשלח אל ידי ואני הייתי נשרף לעפר או במקרים גרועים ממש הייתי רואה את הבניין קורס, מפיל את אבא ואמא אותי והשכנים, אל מותנו. והיה את היום שכמעט לחצתי, ממש!. נשענתי על הקיר ואצבעותי נגעו בו, הוא היה חם למגע והיתה דרושה רק, דחיפה קטנה, ואז אדון יעקובי הגיע. בטנו התנופפה לכל עבר והוא חבט במקלו רועם: ״יותם לוין! מה אתה חושב שאתה עושה?!״. ברחתי משם, לא מסתכל לרגע לאחור, אך מאותו היום אדון יעקובי נעקב על ידי לעיתים קרובות, אבל הוא אף פעם לא נגע בו או אפילו הסתכל.

גדלתי, השנים התירו את חותמם והכל נראה נמוך יותר, גם הכפתור האדום.
עמדנו הוא ואני וחיכנו למעלית, היא התעקבה. עניי רפרפו על קירות לבנים בשיעמום, השתהות, הוא הבהב שם אדום, ממש כמו פעם. ״היי תראה!״ הצבעתי
 ״מה?״
״הכפתור הוא עדיין שם! כשהייתי קטן…לא משנה…אני מנחש שהוא מפעיל את ה-״
״אה הכפתור האדום הזה!, הוא מקולקל כבר שנים״.