הכנר

הוא התקבל לתזמורת. זיגי קייזלר. נגן כינור וחבר התזמורת. כמה היתה גאה בו. תמיד ידעה שהוא מיוחד ויגיע לגדולות. עוד כשהיה קטן היא הבינה שהכינור יהיה העתיד שלו. כמה דחפה אותו לנגן. והוא ניגן. ניגן כמו מלאך. ניגן כמו גדולי הכנרים בהיסטוריה. כשהילדים האחרים בשכונה יצאו לשחק בחצר הוא נשאר אתה בבית. כשאבא שלו עזב את הבית ונעלם היא אפילו שמחה. זיגי נשאר רק שלה והיא תעשה ממנו כנר מפורסם.
הוא התקבל לתזמורת. זיגי קייזלר. נגן כינור וחבר התזמורת. כמה היה גאה בעצמו. ובאמא. תמיד באמא. ארבעים וחמש שנה השקיעה בו. "אנחנו לא צריכים אף אחד" – אמרה לו כשאבא עזב. "לא צריכים אף אחד" – אמרה כשנשאר בבית לנגן כשהילדים האחרים שיחקו בחוץ. "לא צריכים אף אחד" – אמר, כשבגר ונשאר לגור אתה בבית.
והיא צדקה. שעות ימים ושנים ישבה לידו כשניגן. שכרה את המורים הכי טובים. רק בזכותה היה יכול להתמסר לכינור ולא היה צריך לצאת לעבוד ולא לדאוג לדבר.
היא ליוותה אותו לאודישן. לכבודו קנתה שמלה חדשה. שמלה כחולה בעלת כפתורים כסופים. "שמלת המוזה שלי" היא קראה לה.
היא קנתה מינוי לסידרה השלישית. הוא היה עולה לבמה, ורגע לפני שהניח את הכינור על הסנטר היה מציץ בקהל. מן השורה הרביעית נצנצה לו שמלת המוזה של אמא עם כפתורי הכסף. בימים אלה ניגן כאילו נגעה בו השכינה.
ובוקר אחד לא זרחה השמש. אמא לא היתה יותר. כמה שכנות ודוד רחוק אחד ליוו אותה בדרכה האחרונה. זיגי ישב לבדו בבית הריק ובהה בחלל.
הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, שנשמע מחלון הבית הסמוך, העיר אותו לפעולה. הוא סידר את הבית. את כל הבגדים של אמא מסר לצדקה, העמיד את עמוד התווים בסלון והתחיל לנגן. הוא חזר לתזמורת. בכל קונצרט, רגע לפני שהניח את הכינור על סנטרו, היה מציץ לשורה הרביעית – הריקה.
בקונצרט האחרון של העונה, נראה ששוב נחה עליו השכינה. הנגנים האחרים והמנצח הסתכלו עליו בהשתאות. הם לא שמעו מעולם את זיגי מנגן כך. בתום הקונצרט ניגשו לברך אותו.
מן השורה הרביעית בקהל קמה אישה מבוגרת בשימלה כחולה מעוטרת בכפתורי כסף. שמלה שקנתה באותו הבוקר בחנות יד-שניה.