הכל עניין של כתובת

הולכי רגל וכלי רכב אופפים אותי, בעוד אני מפלסת את דרכי לתחנת אוטובוס רחוקה, השלישית להיום. נקבעה לי פגישה בשעה 13:30. הצג בטלפון מורה 12:40. לא טוב.

הבוקר התחיל ברגל שמאל. תוכניות השתנו בן רגע.
לקחתי את אחי לגן כיוון שאחותי לא יכלה/רצתה, התארגנתי בפזיזות, טעיתי בכתובת ועכשיו אני נמצאת במרחק שעה-נסיעה מהיעד שלי. מזיעה וסמוקה כהוגן.
פנסים בוהקים קוטעים את רצף האירועים השחור ואושר עילאי מציף את ליבי. האוטובוס הגיע. נס שהצלחתי להגיע אליו בכלל.

מתנשפת ומתיישבת במושב הקדמי, בוהה בנוף מחליף צבעים. מנסה להעריך כמה זמן יקח להגיע למקום ומתחבטת בשאלות קשות: האם כדאי לי לעצור לטייק אוויי מהיר? לאחר בוודאות או לאכול, לפחות קצת? מצד אחד, מלאי הסוכריות הקשות שמהווה ארוחת בוקר לבינתיים, עומד להיגמר, ולא הספיק מלכתחילה.
מצד שני, בשום פנים ואופן אסור לי לאחר. אין מצב. קמתי היום מוקדם מהרגיל במיוחד כדי לאפס את הסיכויים לאיחורים כאלו, מסיבות של תחב"צ.
הטלפון בידי מצלצל בניגון האופייני לשיחות טלפון ואני עונה: "הלו?"
"כן, זו ריי?" היא נקטה בשם העברי שלי, אבל שיניתי אותו כאן לאחד בדוי, בערך.
מלמלתי בחיוב.
"…את מאחרת." אני עוד לא יודעת במי מדובר וליתר דיוק, מדוברת. אכיר את הדוברת על הקו תוך כרבע שעה, חשבתי לעצמי. קולה ללא ספק חד, נוקשה, נטול אמפתיה ועצבני יתר על המידה.
"אני ממש ממש מתנצלת, האוטובוסים והרכבת- אה, התבלבלתי בדרך. תכף אגיע."
"כדאי מאוד, כי לא אחכה לך כל היום."
"כן, אני בדרך."
"תמהרי, להתראות." השיחה נותקה.
הלם אחז בי מספר רגעים, אבל לא היתה לי את הפריווילגיה לעכל אותו, או אותה.
נפרדתי לשלום מהנשימה המסודרת שלי בתחנה הרביעית במספר, ממהרת לצעוד לסוף המסלול המבוקש, כפי שנצפה באפליקציה.
הנה, הנה… שיחים? כן, אני לא טועה. הוּבלתי לסבך שיחים גדול ברקע בנייני מגורים.

אני מתקשרת למוקד בבלבול ושואלת היכן המקום אמור להיות. גברת אדיבה, יש לציין, משיבה ולא מצליחה להבין איפה אני.
"את בטוחה שהגעת ל-…?" היא שואלת בתימהון.
לא. בבקשה לא. מספר הבניין אינו 56 כמו שרשום אצלי ביומן, אלא 156. הבדל דק וקריטי למדי.

שעטתי לעבר תחנה נוספת כפי שלא רצתי מימיי. רבע שעה נסיעה חוזה היישומון. המתח גובר, מפלס הלחץ עולה ואני רעבה ותשושה מריצות וממה לא. צלצול נוסף, אני שוב עונה.
"את מתכוונת להגיע?"
"כן, סליחה. אני ממש מתנצלת, באמת. תוך כמה דקות אהיה שם."
"את מבינה שאני מחכה לך כבר חצי שעה?"
"כן, סליחה."
התנצלתי והיא העירה לסירוגין עוד מספר פעמים. ולבסוף ניתקה.

סוף כל סוף. בניין רחב ידיים התנשא לגובה לנגד עיניי. דילגתי במהירות, עד כמה שריאותיי יכלו לסבול, על כבישים ורחובות שונים לכיוונו.
נכנסתי פנימה.

כמה חודשים לאחר מכן, הודיעו שהתקבלתי. את גודל השמחה לא אוכל לתאר לכם. אך את גודל המועקה שקדם לו כבר פרסתי לפניכם.
הוכחה קטנה עבורי שאין שלמות. יש השתדלות מקסימלית. ולבדוק כתובות.