הכל בסדר

"אני בסדר. הכל בסדר." נאנחתי לאחר מריבה ארוכה, עליי לבחור את מילותיי בקפידה, כמו שהקול בראשי אמר לי לי לעשות, לא? הרי הוא השולט עליי, כבובת סמרטוטים פשוטה. אך הוא טוב, הוא לא רע. הוא עוזר לי במצבים קשים, ונותן לי יד לעזרה. לא כמו כל האנשים המטופשים אשר סביבי, חסרי לב ונשמה. רק אני ואנוכי, נאמנים לנו.
"אבל זה לא נכון," עונה קול אחר בראשי, עדין ופגיע. "יש לך חברים טובים, שתמיד יהיו נאמנים לך, חברים שתמיד יגרמו לך לחייך. הכל בסדר, באמת!"
"אתה משקר, אופטימי קטן וחמוד." עוד קול הופיע בראשי, צוחק בעצבנות.
"היי! אני לא קטן, אני אגדל ואהיה האור היחיד שהיא רואה." קבע בקול שמח.
"בטח. אך לא תצליח להתמודד מולי, החושך הנורא ביותר שהיא אי פעם ראתה!" צחוק מרושע הדהד במוחי, בטחתי בו – הייתי נאמנה לו. כמו תמיד.
"אני אצליח ועוד איך!" צייץ הקול האופטימי, ונעשה חלש יותר.
"אך אין לך זמן, אני משתלט עליה ברגעים אלו ממש. אני שלטתי בה מאז ומעולם!" צחוקו התגבר.
"מה…?" קולו הקטן נעשה מרוחק יותר ויותר,"זה לא יכו-"
שקט השתרר במעמקי מוחי למשך זמן קצר."זה נגמר." לחישה ערמומית חזרה ופילחה את אוזניי, כבר לא לא יכולתי לשאת זאת עוד. האפלה השתלטה עליי לגמרי. פקחתי את עיניי במהירות, אישוניי השחורים אכלו כמעט את כל הקשתית.
"את בידיי עכשיו, ילדה קטנה!"
לא יכולתי לענות לו, להתנגד. גופי היה נתון בשליטתו. ובקרוב גם אורי היחיד ייעלם, ידהה מין העולם. כמו האופטימיות. אך עד אז, אצטרך להאמין בה, לגרום לה לגדול ולהוציא את עצמי מן הפורענות האיומה הזו.

"הכל בסדר?" נשאלה השאלה בשנית.
הבטתי על הדובר,"כן. הכל בסדר." אך לא הייתי בסדר, הקולות עדיין געשו בראשי, מחפשים דרך, לפרוץ את החומות הגדולות אשר בניתי זה שנים רבות, ולהרוס את אורי היחיד בחיי. האור היחיד, שהחזיק אותי.