הכל בסדר

"אני בסדר!" אני אומרת בהתרסה בפעם החמישית שבה מישהו שואל אותי אם אני בסדר. כן, אמא שלי מתה. זה לא אומר שאני חשה רצון כלשהו להתאבד או לבכות או לצרוח. אני רק רוצה שיפסיקו.
"אני רואה." קמרון אמר בקול נמוך.
"אני – סליחה, פשוט … פשוט נמאס לי שכולם שואלים אותי אם אני בסדר! אם באמת היה אכפת לכם הייתם עושים משהו חוץ מלשאול וללכת!" צעקתי. הוא הסתכל עליי במשך כמה שניות, ואז עשה דבר שבהחלט הפתיע אותי. הוא ניגש אליי וחיבק אותי.
ישבתי על הספה בסלון שלי, בהבעת פנים חמוצה במשך כל היום, ועכשיו, כשהיה הבית ריק, הוא חיבק אותי. ניגש אליי, התיישב לצידי, וחיבק אותי.
ובאותו הרגע, נשברתי. בכיתי את נשמתי, והכתמתי לו את הכתף בדמעות המלוחות. והוא, בתגובה, ליטף את ראשי ומילמל משהו שלא שמעתי מבעד ליפחות שלי. לא עד שנרגעתי, בכל מקרה.
"אני יודע שאת לא בסדר. וזה טוב. כי את לא אמורה להיות בסדר. את אמורה להיות את."
באותו הרגע הרגשתי כאילו נשמתי זוהרת, מאיימת לפוצץ אותי מבפנים. ואני יכולה להישבע לכם, שבאותו הרגע, הרגשתי שהכל בסדר.