הכל בגללך

כי זה שבר את ליבי,
כי חשבתי שהפעם זה יהיה שונה,
כי היתה לי תקווה שהפעם לא תעלם,
לא תספר שקרים,
כי רציתי את האמת, ואת כולה,
כדי שאוכל להבא להבדיל בין טוב לרע;
כי אמרת שלא אכפת לך ושאתה אוהב רק אותי,
כי אמרת שאתה לא מכיר אותה בכלל,
אז חשבתי, רק חשבתי לעצמי.
כי ידעתי שאם אשאר לצידך למרות הכל,
אולי אוכל להרוויח משהו בסוף,
רק חבל שלא ידעתי שאתה רק רוצה להיפטר ממני,
הייתי יכולה לחסוך את הכאב לעצמי.
אני זוכרת שאמרת שאתה גאה בי,
שזכית להכיר אותי ולהיות איתי,
שאתה חושב שאני מוצלחת.
איך לא שמתי לב לזה, שתמיד כשהייתי צריכה אותך היית נעלם?
איך לא שמתי לב לזה, שתמיד כשמשהו היה קורה לי אתה לא היית בסביבה,
ושאחר כך אתה היית בא ושואל מה קרה?
איך לא הבנתי שהכל היית אתה,
הכל היה מעשה אחד גדול, "התוכנית שלך".
כי חשבתי שאולי אתה אוהב אותי,
כי כל פעם שהייתי מביאה לך מתנות היית מעניק לי חיוך,
חיוך כזה שחשבתי שהו רק שלי,
שלא ידעתי שאתה מעניק אותו לכל הבנות.
ואז, כשאמרתי שאני רוצה לעזוב, אתה עוד קמת בתגובה,
שואל מה קרה, מה הסיבה…
לא היו בי עוד כוחות כדי להסביר לך,
לא היו בי כוחות כדי להתחיל לריב איתך ולהוכיח,
כי הרי למה?
שנינו כבר יודעים שהכל מעשה שלך,
אז מה הטעם שאני אבוא והוציא את כוחותיי עלייך?

פעם לא האמנתי לאנשים שאמרו שאהבה כואבת,
כי תמיד חשבתי ששלי מושלמת.
פעם לא הבנתי כשאמרו לי שזה קצת מורכב,
כי איתך הכל תמיד היה לי קל.
פעם חשבתי שאשאר איתך תמיד, לעד,
אבל היום אני בקושי מסוגלת להיסתכל עלייך.