הכל בגדר דמיון

היא נערה אפלה כזאת, כמו בספרים. שערה השחור כפחם נופל על פניה בגלים, משקפיה השחורות נחו גבוה על אפה, מסתירות מעט את עיניה השחורות גם הם. מידי פעם היה אפשר לראות כמה עגילים כסופים מציצים מאוזנה הימנית.
היא ישבה לה בפינה חשוכה והחזיקה ספר בידה. אני נשבע שהיא האדם היחיד שהיה נכנס לספרייה.
אני הייתי השני, ישר אחריה.
היא לא מדברת בדרך כלל, לא שאני שמעתי אותה, בכל אופן. וגם לא נראה שיש סביבה בנות. תהיתי למה היא מאלה שלא מסתובבות עם חברות, ולמה בטח אין לה כאלה.
זה כבר השבוע החמישי שאני עוקב אחריה. היא פשוט כל כך יפה, שאני לא יכול להפסיק להסתכל עליה.
תקראו לי מושפע או לא, אני יודע שהיא מיוחדת. היא לא כמו כל שאר הבנות, היא צריכה מישהו לצידה, ואני מוכן להיות האחד.
אני ממשיך לראות את הסיטואציה בדמיוני, איך אני ניגש אליה ושואל מה קורה, והיא מתחילה לדבר איתי, ויש לה בטח קול עדין אך רגיל כזה, לא צעקני מידי כמו של כולן.
ואז היא תיגש אליי ותשאל לשמי, ואני אענה לה, ואנחנו נתחיל לדבר ולדבר…
אבל כמובן שקודם כל אני צריך לגשת, קודם כל קצת אומץ.
אני מחייך משום מה בתבוסה כשהיא קמה מהגומחה שלה, עושה את דרכה החוצה מין הספרייה.
יש ימים שאני פשוט מקווה שהיא תשים לב אליי. יש ימים שאני פשוט צועק על השאננות שלי.
היא יוצא אחריה ומביט בה מחוץ לחלון. היא כבר התרחקה והגיעה לקומה הראשונה. אולי מחר היא תחזור לכאן, ואז יהיה לי אומץ לגשת אליה ולספר לה שאני רוצה להכיר אותה יותר, שאני רוצה להיות זה שאני תוכל להיפתח אליו ולדבר איתו, על הכל.
אבל כמובן, הכל בגדר דמיון בלבד. הרי בחיים האמיתיים יש לה כבר חבר כזה, ובטח אין לה שום בעיות, והיא דיי מקובלת בחברה…
אולי אני בעצם מדמה אותה אליי, רק כדי שהיה לי נוח יותר.
אולי אני פשוט מדמיין אותה והיא לא כאן בכלל.

אולי אנחנו שנינו חולמים.