הכותל

היום אנחנו הולכים לכותל.
האוטובוס מגיע וכולנו עולים עליו. אני נהנה עם כולם באווירה הילדותית והנעימה הזו, מקשיב לאותה הבת שיושבת לידי מתלוננת שהיא לא יכולה לקום מהמושב בטענה כי היא עייפה. כמובן שהיא לא עייפה מספיק בשביל לא לחייך חיוך כל כך צוחק ורחב, אז חייכת אליה בחזרה, אחר דחפתי מרפק אל עבר צלעותיה. היא קפצה, עוברת במהירות הבזק ממצב גסיסה למצב 'פופאי'- פורצת בצחוק ומנסה להחזיר לי. אני מנסה להתעלם מפרץ הצחוק הנעים של החברים שהתגודדו סביב המושב שלנו. אני אפילו לא רציתי לשבת על ידה מן ההתחלה ועתה נדמה שקיים לחץ להיות בנקודה כמה שיותר קרובה אלינו.
המורה פיזרה את ההתגודדות אז אני נשארתי לשחק בגמבויי, אחר העפתי מבט אל החלון וצפיתי בנוף אט אט משתנה.

שבוע לפני כן המורה הריצה פעילות בנושא הכותל וביקשה מכל אחד לרשום על פתק אנונימי מה הוא יבקש כדי שתוכל לתלות את הפתקים על הלוח של הכיתה. אני לא כתבתי כלום ופשוט השארתי בלב את הבקשה שלי שהיום באורח מוזר למדי כנראה תצא אל הכתב. לזה חיכיתי.

אנחנו יורדים ומתחילים ללכת במה שמתחיל להיראות כמו לשם שינוי שקט. אני שם כובע טמבל יישן והולך בקצב שלי. אנחנו מגיעים למקומות יותר מרכזיים, אחר לבידוק בטחוני. אני מתקרב אל הקיר הגדול, מודע לעניין שחברים נמצאים עשרה מטרים מאחורי. אפשר לשמוע יללות חרישות אנשים שמדברים בינם לבין האלוהים שלהם. יללות שעפות ברוח רחוק, ואופפות אותי כשאני מקשיב.
אני מניח את המצח שלי על הקיר הקר והדבר היחידי שאני מבקש הוא: 'בבקשה תעשה שהמשאלות שלהם התגשמו קודם'.