הכוכבים שבשמיים

בס"ד

השמלה שלבשה הייתה כל כך יפה, כחולה, אבל כהה מאוד. כמעט שחור, כמו ערב שיורד, עוד לא לגמרי לילה אבל כבר אחרי בין ערביים.
השכמייה שלה הייתה כסופה-אפורה כמו קרני הירח. והיא ענדה פנינים על אמותיה, צווארה ואוזניה.
אני זוכרת שהם השתקפו באור של מנורת הלילה שלי.
"לאן את הולכת אמא?"
"למסיבה כמובן"
"ומה איתי? מי ישאר איתי? מי ישמור עלי?"
"הכוכבים. הכוכבים שבשמיים. הם ישמרו עליך יקירה."
"הכוכבים? ומה אכפת לכוכבים אם משהו קורה לי? וגם אם כן, הם רחוקים מכדי לעשות משהו."
"תפסיקי לדבר שטיות יקירה. תיהי טובה ולכי לישון"
"הכוכבים הם בסך הכל כדורי גז ענקיים אי שם בחלל"
אבל היא לא שמעה, כבר תופפה והלכה לה.
נשארתי.
"הכוכבים כל כך רחוקים, שאנחנו רואים רק את השתקפות האור שלהם לאחר מליוני שנים, יכול להיות שאני מביטה בכוכב שכבר מת, כבה מזמן, ורק האור שלו עוד משתקף בשמיים"
אני מדברת לעצמי כי אני פוחדת מהשקט שאחרי לכתה של אמא.
"יכול להיות שלילה אחד פתאום יעלמו כוכבים, ככה, סתם. כי האור שלהם יסיים את המסע שלו"
אני גוררת את השמיכה אל עדן החלון, מתכסה בה ומכסה את הראש.
סיימתי לומר לעצמי את כל המידע הסטטיסטי היבש והמדעי שאני יודעת.
ואם יגיע שודד או משהו כזה, מה כבר אגיד לו? 'תיזהר מלפגוע בי, או שאחרת הכוכבים ינצנצו עליך'?
חה!
כוכבים לא עושים כלום. הם תלויים שם למעלה, קרים ורחוקים.
אני מדמיינת את ממלכת הכוכבים שלי. הכוכבים הם אנשים כסופים, זהובים, גאים חזקים ונוצצים. עם שבילי שיער בוער, זוהר, הם מהלכים בגרמי השמיים. מרקדים את המחול הסודי שלהם שיוצר עבורינו, בני הארץ, את הצורות שלנו, קבוצות הכוכבים שלנו.
אני מדמיינת איש כוכב, שערו אדום, בוער. עורו זורח. עיניו כסופות, כמראות שמשקפות ובולעות את האור גם יחד.
הוא מושיט יד לנערת-כוכב נהדרת, ששערה מנצנץ ומתפזר כשובל מאחוריה ומסביבה. הם רוקדים, מסתכלים מטה ורואים אותנו, בני האדם. מי יודע מה הם חושבים עלינו? האם הם אוהבים אותנו או לא?
אנחנו מעניינים אותם בכלל?
אני חושבת על הארועים המתרחשים בארץ, שנפרסים כסיפור הרפתקאות בלתי נגמר עבורם, הם לעולם לא יתערבו לטובתינו באמת, הם ישתעשעו בצפייה בנו. ימשיכו במחול שלהם, וזהו.
הלוואי,
הלוואי שהייתי כוכב.