הכוכבים ידעו זאת

מגפיה חמקו בין השלוליות, מנורות הרחוב משתקפות במים כתוספת לכוכבים.
היא הייתה לבד, שיערה התנופף ברוח הקלילה והיא החלה להסתובב סביב עצמה.
צחוקה הבריק את השמיים והגשם שירד רק גרם לו להתגבר ולהתגבר.
היא התחילה לרוץ ברחבי העיר, לבד אך לא בודדה, נהנית מהחשיכה ומסתוריה.

כל פעם שעשתה זאת, הוא צפה בה. משתוקק להצטרף.
הוא היה סקרן, איך היא הייתה יכולה לעשות זאת? בעולם כזה…
הוא ניסה פעם אחת, בלילה כשהיא לא נראתה תחת חלונו, אך הוא רק בהה האורות המרצדים והעננים השחורים, הוא לא הביט בה ולא בכוכבים.
הוא חשב, שהיא רוח, שהיא מעין ישות שגדולה מעובדי האדמה, הוא חשב שהוא לא ראוי לה ולא שווה לכוחותיה. דבר שאמלל את חייו במשך תקופות רבות מאוד.
אך הוא תמיד חייך כשראה את חיוכה הפרוע מסתובב ברחובות החשוכים.

היא תמיד חפשה אותו מסתכל בה מבעד לחלון, האור מעומעם מאחוריו אך עיניו בורקות יותר ממים צלולים, היא תמיד תהתה איך הוא היה או יהיה. הוא היה מקור הסקרנות שלה.
היא הייתה רצה ברחובות, משמרת בזכרונותיה כל דבר בכדי שביום שבו ייפגשו תספר לו הכל.
ליבה תמיד היה מתחמם מעט כאשר חשבה עליו, הכוכבים ראו זאת.

הוא ירד במדרגות, הוא היה נחוש לפגוש אותה בלילה זה.
הוא חיכה וחיכה, הוא כמעט התייאש…
אך לפתע כששתי ידיים מסתוריות הזמינו אותו להצטרף, הוא ידע שהוא מאמין.